כאשר הלילה ירד על השבת השחורה, התחלנו להתעדכן בממדי האסון שפקד אותנו. הפיד בפייסבוק התמלא ברשימות חיפוש קרובים, בתמונות של צעירים יפים ומחייכים. ביניהם היה הפוסט של אמונה ליבמן, שבדרך כלל לא מרבה לכתוב שם: "מחפשים את אח שלנו, דואגים לו מאוד, היה במסיבה ברעים 'נובה', נשמח לשיתופים ותפילות". בפעם האחרונה שראיתי את הפנים של הגבר היפה שבתמונה הוא היה ילד בגיל בר־מצווה, עם תום ונחישות בעיניים. אליקים ליבמן, האח הקטן של אמונה, נעדר. נפתחה מערבולת אימים של חיפוש אחרי קצה חוט.
כמה ימים אחרי ששערי הגיהינום נפתחו על הדרום, מישהו פרסם את מפת הארץ ועליה סימונים אדומים, שהראו לכאורה מהיכן הגיעו הנופלים והחטופים שמחוץ לעוטף. מהתמונה עלה כאילו אנשי יהודה ושומרון לא היו שותפים למחיר הדמים של השבת השחורה, אך היא לא שיקפה את המציאות. בין השאר, נעדרו ממנה הנקודות האדומות של קריית־ארבע, שטובי בניה נרצחו בדם קר ובאכזריות, נחטפו ונפצעו, והפגינו גבורה תנ"כית.
המחיקה הזו לא הייתה חד־פעמית. גם בהמשך, דעותיו של אליהו ליבמן, שבתחילת המלחמה היה גם ראש מועצת קריית־ארבע, התקבלו בקרירות במטה משפחות החטופים, כמו גם באולפנים. לרבים היה קשה לעכל את הקולות שדרשו ניצחון והביעו נאמנות לביטחון כל אזרחי ישראל, לצד הרצון העז להחזיר את אליקים ושאר החטופים הביתה. אחרי אחת הפגישות הראשונות של משפחות החטופים עם ראש הממשלה הוא אפילו קיבל את הכינוי "שתול", כאילו יש אדם בעולם שירצה להידחף לסטטוס הנורא "אבא של חטוף".
כילדֹות בקריית־ארבע, ידענו שאבא של אמונה הוא גיבור. גיבור רשמי, עם תעודה חתומה מהנשיא, על חלקו בלחימה עם המחבלים בערב שבת ויצא תשס"ג, בפיגוע ב"ציר המתפללים". בכל יום בלתי נסבל שבו לא נודעו עקבותיו של אליקים, עוד ועוד מהמוני ישראל הכירו בכך. באצילות נפש וברגישות, משפחת ליבמן על ענפיה טוותה קשרים אוהבים וכואבים עם המשפחות שבמטה החטופים, ובמקביל לא ויתרה על קולה. יחד עם משפחות נוספות, הם הקימו את פורום תקווה.
חוגגי הנובה שגדלו על הדשא של מערת המכפלה, והקול שמשפחותיהם משמיעות, אינם טעות סטטיסטית; הם מרכיב חיוני של הסיפור הישראלי
"רוח אחרת הייתה עמו", נאמר על כלב בן יפונה, הרוח של חברון. את אותה רוח ביטאו בני משפחת ליבמן. בכל נאום או ריאיון שבו דיבר אליהו על השבת בנו, הוא סימן את הדרך אליו בעזרת נחישות צה"לית ומושגי ניצחון, מתוך אמונה מלאה בקשר שלנו לארץ ובשורשינו העמוקים כאן. שוב ושוב הוא ציטט את הפסוק "ארדוף אויבי ואשמידם" (במקום "ואשיגם"), הגרסה הפחות מוכרת והיותר מתאימה לזמן הזה של הפסוק מספר שמואל. כתובות הגרפיטי בעזה, "אליאק, עוד קצת, עד שאטי הגענו", "אליאק, אנחנו בדרך", שהשאירו אחריהם אֶחיו הלוחמים של אליקים, הפיחו תקווה שיש עוד דרך לדבר על החזרת החטופים ועל השבת האמון. רבים חשו שאמונתם ותפיסת עולמם מובעות באמצעות קולה של משפחת ליבמן.
אחרי חודשים ארוכים התברר שאליקים נרצח כבר ב־7 באוקטובר, כאשר טיל נ"ט פגע ב"אמבולנס המוות" שבו שהה. עם מציאת גופתו הוא הובא למנוחות בשלהי ניסן בבית העלמין בחברון. בקריית־ארבע ממשיכים לחכות, להתפלל ולהילחם להשבתו של איתן מור, עם שאר החטופים והחטופות. חוגגי הנובה שגדלו על הדשא של מערת המכפלה, והקול שמשפחותיהם משמיעות, אינם טעות סטטיסטית; הם מרכיב חיוני של הסיפור הישראלי.
