"מאח לא נפרדים, בשביל אח עושים הכול", אמר מנחם קלמנזון בנאומו ביום העצמאות. קלמנזון, חתן פרס ישראל בתחום תקומה – גבורה והצלה, נשא את נאומו בטקס הענקת הפרסים, בשם הזוכים. זה היה נאום שתוך כדי הקשבה אליו כבר היה ברור שהוא נאום מכונן הראוי להילמד במערכת החינוך. ואכן, בקיץ האחרון התבשרנו שמשנת הלימודים הנוכחית, משרד החינוך משלב בתוכניות הלימודים גם את סיפור גבורתו של צוות קלמנזון בקיבוץ בארי, ואת נאומו של מנחם שזכה לכותרת "את אחיי אנוכי מבקש".
כשצפיתי בקלמנזון נושא את דבריו במוצאי יום העצמאות, נזכרתי במפגש שלנו בצהרי שמונה באוקטובר בשערי בית החולים סורוקה. הגעתי לבית החולים יום למחרת שמחת תורה כדי לכתוב על מאות המתנדבים שבאו מכל רחבי הארץ לסייע בכל מה שצריך. אבל עוד לפני שנכנסתי לבית החולים, מיד לאחר שעברתי את עמדת הבידוק, עצר אותי אדם שלא זיהיתי.
הוא לבש חולצת פיג'מה של בית חולים שעליה ציצית מוכתמת בדם, ידו הייתה חבושה, על ראשו הייתה מונחת כיפת משי של חב"ד, על פניו היו מעט כתמי דם, עיניו שידרו מבוכה וחוסר אונים, ומראהו הכללי שידר אובדן. לפני שפנה אליי הוא ביקש מעוברת אורח טלפון נייד לשיחה קצרה, אבל היא נרתעה ממראהו, מלמלה משהו, והמשיכה ללכת.
"אתה שיבי, לא?" הוא פנה אליי. כן, הבטתי בו מופתע. "אני מנחם קלמנזון, חבר של אחיך חובב". מה אתה עושה פה, שאלתי. "הגעתי מקיבוץ בארי", הוא סיפר. "נסענו לשם אתמול בערב, אחי אלחנן ואני וגם אחיין שלנו הצטרף, כדי לחלץ שם אנשים. אלחנן נהרג, אני נפצעתי, ואני חייב להתקשר לחברים מעתניאל שאמורים לבוא לאסוף אותי הביתה".
עמדתי מולו בפה פעור, מתקשה לעכל את הדיווח הקצר והלקוני שקיפל בתוכו סיפור גדול כל כך. את שמו של אלחנן הכרתי היטב. הוא היה אחד התלמידים האהובים על אבי בישיבת נווה שמואל באפרת. הגשתי למנחם את המכשיר הנייד, הנחתי את הציוד העיתונאי בצד, וגם את התפקיד שאיתו הגעתי. אחרי חיבוק וכוס מים סייעתי לו לבקשתו להחליף את הפיג'מה של בית החולים בחולצת טריקו, ולשטוף את פניו מכתמי הדם. מנחם ביקש גם שאצלם אותו כדי לוודא שהוא נראה בסדר לפני שהוא חוזר לביתו, לאשתו ולילדים. הבטחתי למנחם שאשאר אתו עד שיבואו לאסוף אותו, ואחרי שהבהרתי שמעכשיו אני לא עיתונאי, ביקשתי לשמוע יותר ולהבין איך ולמה הוא הגיע אתמול לבארי.
כבר במהלך ההקשבה היה ברור שזהו נאום מכונן. ואכן, בקיץ התבשרנו שמשרד החינוך משלב בתוכניות הלימודים את סיפור גבורתו של צוות קלמנזון בקיבוץ בארי ואת נאומו של מנחם
מנחם סיפר שהוא ומשפחתו התארחו בחג ביישוב רתמים שברמת הנגב. כחבר בכיתת הכוננות של עתניאל הוא קיבל התראות כבר בשמונה בבוקר והבין שמשהו גדול קורה. לקראת השעה 11:00 הוא יצר קשר עם אחיו הגדול אלחנן שקרא לו לבוא לעתניאל, והוא מיהר לנסוע ליישוב ולעלות לשמירה. בשעות אחר הצהריים כתב לו אלחנן שהוא יורד דרומה לסייע לתושבים בעוטף והציע לו להצטרף. מנחם, שכבר קיבל צו 8, עלה על מדים והלך בעקבות אחיו. הוא סיפר איך עברו את המחסומים הצבאיים בדרך כשהם ממציאים שמות של יחידות, ואיך הגיעו בערב לבארי, לקחו ג'יפ צבאי והחלו לחלץ אזרחים במשך כל הלילה עם אחיינם איתיאל. תשמע, הוא אמר לי, המחבלים שם לא פראיירים. הם יודעים להילחם וזה עדיין לא נגמר. ואז, הוא סיפר על הבית האחרון. איך אלחנן שנכנס ראשון חטף מכת אש לחזה ונפל. איך הוא נכנס אחריו, נפגע בידו והבין שהוא חייב לפנות את אלחנן הפצוע ולסגת לאחור עם האחיין, כדי שלא ייפגעו גם הם.
אחרי כעשרים דקות הגיעו החברים מעתניאל ואספו את מנחם. לאורך השנה התכתבנו מדי פעם, אבל נפגשנו שוב רק בשבוע שעבר, בערב הורים באולפנת אבן שמואל. הבנות שלנו החלו ללמוד שם השנה, באותה כיתה. כשהתחבקנו מרוגשים, לא יכולתי שלא לחשוב על החיבוק הקודם שלנו בשערי סורוקה בצהרי שמונה באוקטובר. במבט לאחור, המפגש ההוא עם מנחם היה בעבורי הרגע הראשון במלחמה שבו נחשפתי מקרוב, בבת אחת, גם לגודלו של האסון וגם לגודלן של הגבורה והרעות.
