ביום העשרים ושישה למלחמה, רייצ'ל גולדברג הרגישה שמניין הימים מתבלבל לה. אולי לכולנו. אז היא לקחה סרט של נייר דבק, ועם טוש שחור עבה כתבה את מספר הימים שהילד שלה שבוי בעזה.
מאז, כל בוקר, היא וג'ון, ואחר כך גם רבים אחרים ממשפחות החטופים, פתחו כל בוקר עם הטקס הקשה הזה. "מספר הזהות שלי", היא הגדירה אותו, ועם רצועה של נייר דבק על הדש, הם יצאו למסע להחזיר את הילד שלהם מעזה. מסע שעבר בין ירושלים לוושינגטון, דרך כל־כך הרבה בירות בעולם, ומול כל מי שמוכן לשמוע: מנשיא ארצות הברית והאפיפיור, דרך ראשי ארגוני ביון במערב, עיתונאים ופוליטיקאים, פעילים חברתיים ומתווכים עלומים.
במסע הזה פגשתי אותם לא לשיחה רגילה של עיתונאי עם מקורות, אלא להתייעצות. אולי קריאה לעזרה. הם, משפחה דתית שעלתה מארה"ב לישראל בהחלטה ציונית, הרגישו שדווקא עם הציונות הדתית הם לא מצליחים לדבר. כמו כל הורי החטופים, הם עברו הכשרת בזק באופן שבו הדברים מתנהלים במזרח התיכון. הם למדו בקצב בלתי נתפס את אחורי הקלעים של מערכות התקשורת ומסדרונות השלטון, את הפער בין החדרים הסגורים למה שנאמר בחוץ. הם שמעו הרבה מאוד שקרים, ועדיין ניסו להפוך כל אבן.
מה שאתה לומד על העולם הזה כשאתה נלחם על חיי בנך לא דומה לשום שיעור אחר. בדרך הם גם לימדו את כולנו שיעור. באמונה, במעשה. באצילות ובנחישות. באהבת הורים ללא גבול. תמיד הם עמדו שם. יחד. יד ביד. עיקשים ושקטים ומשמיעים קול צלול. בתוך קשת המחאות של משפחות החטופים, הם הציעו עוד גוון. פעולה אמריקנית־ירושלמית שהיו בה גם הפגנות וגם הכנסת ספר תורה למניין השוויוני שבו הם מתפללים. הם היו גאים במיוחד בשבוע המעשים הטובים שעשו למען הירש. "ילד של אור, אהבה, ושלום", הם כתבו על בנם, ובלי להתכוון העידו גם על עצמם.
כשהגיעו לגבול עזה כדי לצעוק אליו, רייצ'ל, בספונטניות, הוסיפה גם ברכת כוהנים באנגלית, בדיוק כפי שעשתה בכל הדלקת נרות מאז שהירש נחטף. בכל ערב שבת היא פתחה את חלון הבית הפונה לדרום־מערב, לעזה, בירכה אותו, והתפללה שהרוח תישא את המילים אל הירש שלה. בכל הזדמנות פומבית גם חזרה על מילים קבועות, כדי שאולי יגיעו אליו בשבי: אנחנו אוהבים אותך. תישאר חזק. תשרוד.
כאשר הבשורה על הירצחו של בנם הגיעה, המספר על הדש בישר על 331 ימים. אבל גם למחרת, לאורך השבעה ומאז, בכל בוקר הם עדיין סופרים
והוא אכן שרד. עם יד קטועה מהחטיפה ובתנאים בלתי נתפסים במנהרות חמאס. ברעב ובשבי, חמישים ושניים קילוגרמים כשנרצח בסוף חודש אב. דרכו האחרונה הייתה תמצית דרך המאבק שלהם – מאופקת וזועקת בו בזמן. שירי נשמה במבטא אמריקני ושירי אוהדים משמשים בערבוביה. על קברו הפתוח הכריז איש חברה קדישא כי אנו פוטרים את הירש בן יונתן שמשון ופרל חנה מכל איגוד או חבורה. אך ספק אם מועדון האוהדים של הפועל ירושלים שחרר אותו.
כאשר הבשורה על הירצחו של בנם הגיעה, המספר על הדש בישר על 331 ימים. אבל גם למחרת, לאורך השבעה ומאז, בכל בוקר הם עדיין סופרים. הסוף של הסיפור האישי שלהם היה עצוב ושובר לבבות, אבל מבחינתם זה עדיין לא הסוף. כבר בשבעה ג'ון אמר: "יש עוד הרבה עבודה". ורייצ'ל הזכירה, שוב ושוב, יש שם עוד מאה ואחד. שלושים ימי האבל על הירש מסתיימים בערב ראש השנה. והם מתכוונים לחזור ולהיאבק עבור השאר. יהי זכרו מהפכה.
