בכל שנה בשלהי חודש אלול, מחפשים במשפחתנו איחול שיהלום את אותיות השנה החדשה, כדי לעטר בו את התמונה המשפחתית לראש השנה. לפני שנתיים בחרנו במילה מפגש שהכילה שתי אותיות מאותיותיה של תשפ"ג. המשפט "תהא שנת מפגש" היה לא רק איחול, אלא נבע מאמונה שמפגשי פנים אל פנים בין אוכלוסיות שונות ובין בני פלוגתא מסוגלים לחולל שינויים ניכרים וליצור חיבורים מתוך אחריות משותפת לעתיד המדינה.
שנת תשפ"ג אכן הייתה שנה של מפגשים. בעקבות הפולמוס על הרפורמה המשפטית התקיימו ברחבי הארץ מפגשים רבים בין מתנגדי הרפורמה לתומכיה. מעגלי שיח בין רבנים לטייסים ובין תומכי הממשלה למתנגדיה הפכו לאירוע שגרתי. ועם כל זה, בסיומה של תשפ"ג, התברר לנו שהמפגשים אינם מספיקים כדי לחולל שינוי. המנהיגים שלנו, משמאל ומימין, בממשלה בכנסת וגם בבית המשפט העליון לא הושפעו מרוח ההקשבה שנשבה במפגשים ובמעגלי השיח. חוסר האמון המוחלט ביניהם נטרל אפשרות לשיחות משמעותיות שיובילו להסכמה. הציבור המשיך להיפגש ולהקשיב אבל המנהיגים שלו המשיכו להתקוטט.
בשנה שעברה בחרנו לאחל שתשפ"ד תהיה שנת פתיחת דלתות. הבנו שלא מספיק להיפגש ולהקשיב, אלא צריכים גם לפתוח דלת לרעיונות ולקולות של אחרים. בסיומה של שנה באווירה חברתית עכורה, קיווינו שהמנהיגים מימין ומשמאל, בממשלה ובמערכת המשפט, יפתחו את דלתות לשכותיהם לקולות שעולים מהרחוב. בלי פתיחת דלת אמיתית ונכונות לוויתורים, הבנו שאין שום תועלת בשנה נוספת של מפגשים.
אנחנו מגיעים לסוף השנה, כשבמישור החברתי נראה שלא התקדמנו הרבה. חלק ניכר מהכותרות האקטואליות של החודש האחרון היו כותרות שבחודש הראשון למלחמה כבר חשבנו שלא ישובו עוד
לצערנו, בשמחת תורה תשפ"ד נפתחו הרבה מאוד דלתות, אבל דלתות שלא רצינו שייפתחו ועל ידי אנשים שלא רצינו שיפתחו אותן. במשך שעות היו אלפי אזרחים עסוקים בסגירה ובנעילה של דלתות בתים וממ"דים בכל רחבי העוטף.
בתשפ"ג יצאנו לרחוב להילחם על עילת הסבירות, ובתשפ"ד עברנו ברחובותינו אירוע בלתי סביר.
בתשפ"ג התווכחנו בינינו על פסקת ההתגברות, ובתשפ"ד נאלצנו יחד להתגבר.
בתשפ"ג צעקנו זה על זה בכיכר בגלל הפרדה, ובתשפ"ד לא אפשרו לנו להיפרד.
בתשפ"ג רבנו בינינו על הצבת מחיצה, ובתשפ"ד הוכינו בגלל מחיצה שקרסה.
בתשפ"ג סירבנו להקים ממשלת אחדות, ובתשפ"ד נאלצנו להקים ממשלת חירום.
בתשפ"ג התווכחנו על כתיבת חוזה חברתי חדש, ובתשפ"ד נאלצנו לחזור למאבק ישן על קיומנו.
בתשפ"ג נלחמנו על הגדרת מדינה יהודית או דמוקרטית, ובתשפ"ד יצאנו להילחם על המדינה.
אנחנו מגיעים לסוף תשפ"ד, כשבמישור החברתי נראה שלא התקדמנו הרבה. חלק ניכר מהכותרות האקטואליות של החודש האחרון היו כותרות שבחודש הראשון למלחמה כבר חשבנו שלא ישובו עוד. באמצע אוקטובר לא העלנו על הדעת שעיריית תל־אביב ועמותת "ראש יהודי" יתקוטטו גם השנה בבתי משפט על קיומן של תפילות ימים נוראים במרחב הציבורי. באמצע אוקטובר היה קשה להאמין שגם בקיץ הזה נהיה עדים לעימות חזיתי בין שר המשפטים יריב לוין לבין שופטי בג"ץ. בשבועות הראשונים של המלחמה לא חשבנו שהשיח הפוליטי לקראת חגי תשרי תשפ"ה יידרדר שוב למקומות הנמוכים שבהם הוא היה בחגי אשתקד. כשהמחנה הממלכתי נכנסו לממשלה, ארבעה ימים לאחר שפרצה המלחמה, לרובנו היה קשה להאמין שהם יצאו ממנה לפני שהמלחמה תסתיים. ובכל זאת, זה קורה לנו שוב. רחובות תל־אביב נחסמים פחות או יותר בידי אותם מפגינים שחסמו אותם לפני שנה. המתח בעיר בנוגע לתפילות הימים הנוראים שוב באוויר, הנתק בין שר המשפטים למערכת המשפט עדיין כאן והמהלומות המילוליות בין ראשי המפלגות נשמעות כמעט כמו לפני שנה.
מי שמחפש תקווה, יכול למצוא אותה בעם. מהשבוע הראשון למלחמה פגשנו אותם – עשרות אלפי אנשים שהתרוממו לגודל השעה. מתנדבים שהציפו את מסדרונות בתי החולים, מתנדבי זק"א, מחבקי המפונים מהעוטף ומהצפון, ומעל כולם כמובן המילואימניקים ומשפחותיהם שהתייצבו לשירות ממושך באחוזים בלתי נתפסים, ורצו קדימה לחזית, תוך סיכון חייהם. גם אצלנו בתמונה המשפחתית, שני גברים שירתו יותר מ־400 ימי מילואים בשנה היוצאת, ושתי נשים גיבורות נשאו בעול בעורף.
העם התעלה על עצמו. מנהיגיו פחות. מי שניסחה זאת במדויק הייתה ללי דרעי ששכלה את בנה סעדיה בקרבות. "מתי תתעלו לגובה של הגיבורים האלה", היא זעקה בהספד שנשאה לבנה. "מתי יצטמצם הפער בין העם לבין העומדים בראשו? העם הזה לא יכול להתעלות מעבר למקום שבו הוא נמצא. הוא כבר נמצא בעולמות העליונים של החסד, הגבורה והתפארת, והנצח וההוד. גם אתם צריכים לשאוף למדרגה הזאת. תוציאו את רגליכם מהבוץ הטובעני של השיקולים הזרים והאינטרסים הצרים ותעלו לעם. אתם חייבים לנו את זה".
המנהיגים חייבים לנו את ההתעלות הזאת, אבל גם אנחנו, העם, חייבים לשמור על ההתעלות שחווינו השנה ולהתמיד בה גם בתשפ"ה. אין לנו ברירה.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
