היום הרת עולם. היום תעמיד במשפט כל יצורי עולמים. כולם. אותנו ואת אויבינו. את גיבורינו ואת בני בריתנו, ואת כל מבקשי רעתנו. היום, ככה, באמצע שבוע, בסערת אוקטובר שקשה להאמין שסגרה שנה. והנה היא כאן, מחלחלת מתוך הטראומה הלאומית, דורכת ברגל גסה על חציר יבש, על חרס הנשבר. אבק השרפה עוד לא פרח מכאן, והיא מדפדפת את שנת כאבנו מתוך ספרי ההיסטוריה, כצל עובר, כענן כלה. כמו לא היו הדברים מעולם כשהם עוד קורים, כשהם עדיין כאן. הנה אוקטובר. הנה תכף שבעה בו. ככה, בסמיכות מתריסה ליום הדין, ליום הרת עולם.
ומה היה שם במשפט דאשתקד, מה עבר לפניך כשעמדנו בדין, שבחרת במידת הדין? מה כתבת וחתמת וספרת ומנית שלא זכינו בעיניך בדין, וחתכת את גזר דיננו במידת הדין שנקבה בהר: מי במים ומי באש, מי בחרב ומי ברעב ובצמא וברעש וכולם־כולם בחיה? ואיך שכחת כל זיכרונות, איך לא זכרת לנו חסד נעורינו הלאומיים, אהבת כלולות בשדות הנגב, לכתנו אחריך במדבר התקומה? איך לא עמדת לנו למנוע קולנו מבכי ועינינו מדמעה? ואיך נינחם על בנינו ובנותינו כי אינם?
והרי אתה הוא יוצרנו ואתה יודע יצרנו, כי אנו בשר ודם. ואש הפלפול אוכלת בנו, אבל הרי היא זו שגם מחממת לבבות ומשרטטת עיטורי זכוכית עדינים על הנפש הלאומית החד־פעמית הזו. אז נכון, חטאנו, עווינו ופשענו, אבל עד כדי כך?
ובתוך תהום האופל שהעברת בנו, הזכרת כמה קצר האביב וכמה קר יכול להיות החורף בשכונה הקשוחה הזאת. ואתה שחרצת מי יישפל ומי ירום, העברת פתאום את רוע הגזרה. והחיל והרעדה והבקלאוות עוברים צד, ושעה שאיום קל מדרום הפך קטסטרופלי, איום ענק מצפון כחלום יעוף, אפילו כשהוא עדיין כאן. וכך בתנועת כלים שלובים ישראלית בלתי אפשרית, דגל האומה עולה כעת בגאון לראש התורן, אבל סרט צהוב כרוך סביבו, עוטף אותו בדאגת אין קץ; כמוסר בשמנו מילים כמוסות למשפחות החטופים ולמשפחות השכולות ולאלה שגם וגם: לא שכחנו אתכן. הכאב שלכן הוא הכאב שלנו, גם בתוך צהלת מפלתו של אויב, גם בתוך חגיגות חיסול צוררים. עת שערי רצון נפתחים וכפינו שטוחות בתפילת הרבים: אנא זכור לנו ביום הוכח, עוקד והנעקד והמזבח.
אל תטעו, לא שכחנו את ההולכים, ולא ויתרנו אף לא על אחד מהחטופים. כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו, כן אנחנו מעבירים את שמותיהם בזה אחר זה בתפילותינו, בכמיהתנו לשובם. סופרים את ימי השבי, מונים את מאגר התפילות והזעקות. דורשים לחתוך קצבת סיוע לאויב, שלא יחרוץ את גזר דינם. דורשים את מידת הדין מול הקשים שבאויבינו ואת מידת הרחמים מכוח הברית, שוכן זבול ושבועה. שיזכור לעדה סוערה ונגועה וישמע קול תקיעת תוקעים ותרועה. כי ציון זועקת: די, הגיע זמן הישועה.
בשבעה באוקטובר קרסו כל התחזיות האופטימיות על אויבינו המורתעים מדרום, בשלהי ספטמבר קרסו כל התחזיות הפסימיות על אויבינו הבלתי מנוצחים מצפון
"פחות דרמטית", אה?
מעגל שנה שלם נסגר אשתקד באיחולי ערב תשפ"ד: "תהא שנה פחות דרמטית", כתבנו זה לזה, עייפים מהבערת הרחובות בעימותי רפורמה וזמבורות. שלושה שבועות בלבד עברו עד שתשפ"ד הפנתה אלינו כתף קרה ומלגלגת, כאומרת: למי קראת "פחות דרמטית", אה?
זו הייתה שנה של צלילה תהומית מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, משאננות שֹבעה בנחיתה מהירה אל הקרקע המזרח־תיכונית האלימה והמדממת. בבת אחת עברנו ממצב צבירה של סטארט־אפ ניישן לחששות חורבן שלישי והכרה באיום הקיומי שתפס בנו, איום מהסוג שהדור שלנו שמע עליו רק מסיפורי מייסדים. הקונספציות שליוו אותנו במשך עשורים התנפצו פעמיים – בשבעה באוקטובר קרסו כל התחזיות האופטימיות על אויבינו המורתעים מדרום, בשלהי ספטמבר קרסו כל התחזיות הפסימיות על אויבינו הבלתי מנוצחים מצפון. לעת עתה, כל הקטסטרופות נכנסו למצב ממתינה, ובמהלך נהפוך הוא אדיר, בבת אחת שולטים היהודים בשונאיהם, מטילים עליהם אימה. תנועת התכנסות עטופת ייאוש אצלנו הפכה לתנועת בריחה המונית אצלם.
ובתוך שמחת העניים הזאת, הממתינה בדריכות לאלה שעוד לא שבו, שאבלה את לכתם של אלה שלא ישובו עוד לעולם, חרותים בערבות ישראלית דברי הצומות וזעקתם. אם על המלך טוב, יינתן גם בדרום ליהודים ולישראלים אשר בעזה תחתית לעשות כדת חיסולי ביירות ומערב סוריה. לקיים את איגרת התקומה הזאת שנית, עד כלותם. וששאלתנו ובקשתנו במלחמה הרב־זירתית, תתקבל לפניך מפי בניך שונאי המלחמות, המקדשים את החיים, הנושאים את שמך.
אכן, מעגל שנה נסגר כעת, אבל הוא נע בתנועת ספירלה שמטפסת מתוך התופת עוד קומה במעלה התקומה. זו הייתה שנה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – ובחזרה. ורק שלא יהיה חוזר, חלילה. עוד לא לגמרי אורה, אבל כבר מוצאת מקום לשמחה, עם פתח חדש לששון ויקר. עם נגיסות ראשונות במנה גדושה של תקווה.
תהא שנה זו שנת פדיון השבויים, שנת פיצוי מנחם וישועה גדולה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
