הזמנת אותה להתארח אצלך בחג עם כל המשפחה. תכננתן איפה היא תישן ומה הילדים ישמחו לאכול. בהתחלה היא שיתפה פעולה, ענתה על השאלות, אפילו סיפרה על בגדים חדשים שקיבלה לילדיה לכבוד החג מהפלוגה שלו, או מחברות בקהילה.
אבל בערב החג היא תתקשר לומר שהיא לא מגיעה בסוף. יכול להיות שהיא אפילו לא תתקשר, אלא שאת תמתיני ותמתיני, עד שתביני לבד.
ואם היא הגיעה, היא תשב על הספה בזמן עריכת השולחן, תתבונן בכם מניחים את הצלחות, את הרימון, התפוח והדבש. מבטה יהיה חלול כזה, לא ממש נוכח. הילדים שלה ישחקו לידה, יבנו איזה פאזל שקשור לשנה החדשה. מדי פעם הם יראו לה את ההתקדמות שלהם והיא תתנער ותהנהן בחיוך רפה, ומיד תחזור לחלל שלה. לבור הריק.
אולי היא תשב לשולחן. מישהו מבני המשפחה ינסה לפתוח בשיחה שנדמה לו שתעניין אותה. אולי משהו שקשור לחיסול האחרון, אולי על החטופים. היא תמשיך לבהות במבטה המת, מדי פעם תשלח מבט אל עבר המשוחחים. מבט שיהיה קשה להתעלם ממנו, שיגרום להם לדבר חלש יותר, איטי יותר, רק שתוריד כבר את העיניים. רק שהכאב שלה לא יבלוט כל כך.
או שאולי בכלל, הבנים יחזרו מבית הכנסת וכולם יתכנסו סביב השולחן, הקידוש תכף יתחיל אבל היא עדיין תהיה בחדר שאליו נכנסה עוד בזמן הדלקת הנרות. התינוק שלה אצלך בידיים, ורדרד שמנמן וחייכן. את תשאלי את עצמך אם לדפוק לה בדלת, להזכיר לה שכולם מחכים. תביני שלא כדאי. הסעודה תתחיל ואת תתלבטי אם מותר לתינוק החמוד הזה לאכול חתיכה של תפוח. היא לא תבוא לאכול חלה עם דבש. אולי היא לא תצא מהחדר בכלל.
ואולי, היא קבעה איתך ועם אחותכן הנוספת לצאת בערב החג לקניות אחרונות, בקטנה. לקנות חולצה חדשה, אולי מטפחת. אבל כשאת כבר תהיי מוכנה לצאת, היא תשלח הודעה שלא בא לה בעצם. שהחברות שלה יושבות לקפה במרפסת והיא מעדיפה להצטרף אליהן.
זו לא הפעם הראשונה שהיא מבטלת לכן, לא פעם ראשונה שהיא בוחרת כמה חברות על פני בנות משפחתה. מוותרת על הקשר איתך בעבור עוד כוס קפה אצל כמה זרות גמורות שעד לפני כמה חודשים לא ידעת אפילו את שמן.
שקט אבל נוכח
או שאת גרה קרוב אליה. קבעתן מראש שתגיעי אליה בבוקר החג, ויחד תצעדו לבית הכנסת לשמוע שופר. היא תגיד לך שהיא מאוד תשמח, במיוחד בשביל הילדים. אולי אפילו תאמר שיהיה לה טוב לצאת קצת, הרי כמה אפשר להישאר בבית. את תתלבשי ותלכי אליה, תגיעי בזמן. כבר מחוץ לבית שלה, תראי את הבנים שלה עדיין בפיג'מה, משחקים בבימבה בחוץ. הם יספרו לך שאמא עוד לא יצאה מהמיטה, ושהיא מרשה לאכול את כל הממתקים בבית. את תיכנסי אבל היא תבקש ממך ללכת, ובלי לדעת מה הדבר הנכון לעשות, את תלכי.
או שהיא תבקש מבעלך שיבוא לתקוע בשופר אצלה בבית, כי אין לה כוחות להגיע לבית הכנסת. הוא ילך אליה אחרי התפילה עם הבנים שלך, וכשיחזור יספר לך, נבוך, שהיא בכתה כל כך חזק, שהוא קצת התבלבל ולא בטוח שהצליח לתקוע בשופר לפי הסדר הנכון. הוא יבקש ממך ללכת אליה, לוודא שהיא בסדר. את תלכי, וכשתגיעי היא תדבר איתך כאילו דבר לא קרה. מבטה יהיה אטום והבעתה קפואה. גם את תחזרי הביתה נבוכה.
בסעודת החג ביום השני, בדיוק באמצע חלוקת הרימון והתחלת הברכה, פתאום ידפקו אצלך בדלת. את תקומי לפתוח ולהפתעתך, תגלי שם אותה. היא וילדיה. לא הזמנת באופן רשמי אבל זה לא משנה עכשיו. היא הגיעה, התיישבה ליד השולחן ואת מתיישבת לצידה. את תנסי להמשיך רגיל, תרמזי לשאר הסועדים שכך ראוי וכדאי, אבל המתח יהיה שם, שקט אבל נוכח, מכאיב כל כך.
או שהיא תשב בגן השעשועים, על ספסל מרוחק. תביט אל עבר שאר ההורים שיושבים בצורה מרוכזת יותר. את תקומי כדי ללכת לשבת לצידה, אבל מיד כשתגיעי תביני שעשית טעות כי היא תחייך ותקום כדי ללכת. כשתתיישבי, היא כבר תתרחק.
אל תשפטי אותה.
אל תרחמי עליה.
אל תשאלי את עצמך מה יכולת לעשות כדי שזה יהיה אחרת.
לא יכולת וזה לא יכול להיות אחרת.
בכל אחת מהאפשרויות שתוארו כאן, היא באמת רצתה שזה יעבוד. היא באמת רצתה להגיע אליכם ובאמת רצתה לבוא לבית הכנסת ובאמת, בכל ליבה, הייתה שמחה להצטרף לשופינג חמוד עם אחיותיה האוהבות.
אבל היא טובעת.
מוצפת עד האוזניים ברגשות שאין לה דרך לשלוט עליהם כרגע. מנסה בכוחות־על בלתי אפשריים לתמרן בין המציאות החגיגית עם כל הלו"ז הכרוך בכך, התפילות, הסעודות והבגדים החדשים ובין הכאב, השכול והאובדן המפלחים את ליבה בלי רחמים ומחלחלים לה בכל הוורידים.
תדאגי רק שיהיה לה נוח. שתהיה לה אפשרות לבוא בקלות, ולהישאר במיטה אם תרצה. לקום משם רק כי היא תחליט שיש בה כוח. שיהיה לילדים שלה טעים ונעים, שלא יהיה לה קר או חם מדי, שיישארו בשבילה רימון ודבש גם אם היא תצא מהחדר רק באמצע הלילה.
תני לה רק מקום, כמה מקום שהיא צריכה. מקום לה, מקום לילדים שלה, מקום לכאב ולזעם, מקום לבכי ולשתיקות. מקום לגעגוע האינסופי המפלצתי המשתולל בתוכה כרגע, אל האיש שלא יחזור.
שתדע שמותר לה, שכלום לא בסדר ושזה ממש בסדר. וכפרה על הכול.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
