בדרך כלל איני עוסק במדור בדברי תורה, לפחות לא במישרין. אולם לאור האירועים האחרונים בלבנון והעובדה שאנו עומדים לפני יום הדין, החלטתי לנסות לחבר בין האסטרטגיה שלנו ובין תורת ישראל. ובאופן ספציפי, מה צריכה להיות המטרה שלנו מול איראן, לאור מזמור כ״ז בתהילים.
קהילות רבות בישראל נוהגות לקרוא את מזמור כ״ז מתחילת חודש אלול ועד הושענא רבא. המזמור מתאר את ביטחונו של דוד המלך בישועת ה' על אף המציאות שסביבו. אויביו מתכוונים להשמיד אותו, מחנה חונה עליו, מלחמה מתרגשת עליו – ודוד אינו מפחד. מה מקור הביטחון של דוד המלך? מדוע ליבו אינו ירא גם כאשר חונה עליו מחנה? הרי אדם לא יכול לסמוך על הזכויות שלו שיצילו אותו. במזמור, דוד לא מציין את צדקתו או את כוחו כסיבה לביטחון. אז מהי הסיבה?
בסוף פסוק ג׳ דוד המלך עונה: ״[כי] בזאת אני בוטח״. בוטח במה? בא הפסוק שאחריו ועונה: אחת שאלתי […] שבתי בבית ה׳. הביטחון של דוד המלך נעוץ לא בעבר, אלא בעתיד. דוד המלך מלא ביטחון לא משום זכויות העבר שלו, אלא משום המטרה שלו: לזכות לשבת בבית ה׳. איך זה רלוונטי אלינו?
לדוד המלך יש יעד חיובי שמנחה אותו. כאשר אתה נתון בסערה בלב ים, הבעיה המרכזית שלך אינה הגלים – אלא שאינך רואה את כוכב הצפון. כי אם אתה יודע לנווט את עצמך, תדע לצאת מהסערה ולהמשיך במסע. כשיש לך יעד חיובי, הבעיות שבהן אתה נתקל – המלחמות המתרגשות עליך – הופכות מבעיות להזדמנויות. כאשר יש לך יעד, אתה יכול לראות איזו בעיה מקדמת אותך אליו. אתה הופך ממי שמגיב למציאות, למי שמעצב את המציאות.
שנת תשפ״ד אילצה את ישראל להפסיק להגיב למציאות ולהתחיל לעצב אותה, בעל כורחה. זה התחיל בעזה. בשבועות האחרונים זה עבר ללבנון. הבעיה היא שגם העיצוב הזה הוא עדיין ״תגובתי״: אין חזון כולל, יעד חיובי שמנחה אותו. הוא מובל לא פחות ממה שהוא מוביל. חיסול של בכיר פלוני ופיצוץ מחסן בכפר אלמוני אין בהם לבדם כדי ליצור את התנופה הדרושה לשינוי יסודי במצב האסטרטגי של ישראל. בשביל זה צריך יעד, צריך שאלה. מה ישראל שואלת?
אני רוצה להציע תשובה. חמאס וחיזבאללה הם רק שני חלקים ברשת פרוקסי שאיראן הקימה ברחבי המזרח התיכון. ההשפעה של איראן, הטענה שלה למעמד של מעצמה אזורית, נשענת על הרשת הזו. זו רשת שבאופייה מזכירה אימפריות של ימים עברו: השחקנים ברשת מגייסים, או משעבדים, את האוכלוסייה המקומית למטרותיה של טהרן. חמאס וחיזבאללה, שמציגים עצמם כמגיני המדוכאים, הם בסופו של דבר שני חיילים בפרויקט האימפריאלי האיראני.
אימפריאליזם פרסי
פרויקט כזה מעורר באופן טבעי פחד ויוצר אויבים. בסוריה, בלבנון, בערב הסעודית, בתימן, מנהיגים ואזרחים מסתכלים בחשש על האימפריה הפרסית העולה, ומנסים להסיר את עולה מעליהם. ישראל במשך זמן רב, רב מדי, עמדה מן הצד. במשך זמן רב מדי ישראל צמצמה את היעד האסטרטגי שלה מול איראן למאזן אימה, להאטת ההתעצמות של הפרויקט האימפריאלי האיראני. לא עוד.
ישראל צריכה להכריז שהיא שמה לה למטרה לדחוף אחורה את ההשפעה האיראנית. אנחנו לא נשלח חיילים שיילחמו בעבור עמים אחרים, אך אנחנו נושיט יד לכל מי שרוצים חירות מאיראן, וחיים בשלום לצד ישראל. מי שלא רוצה לחיות לצידנו בשלום, הוא איום כמו איראן שרק מחכה לרגע שלו. כך ישראל תפעיל לחץ צבאי על הפרוקסי האיראניים, ועל איראן עצמה, עד שטהרן תחליט להסיר את טלפיה מהאזור.
האם נמצא בעלי ברית כאלה? כאלה שלא רק שונאים את איראן אלא גם מוכנים להשלים איתנו? ייתכן שכן. משום שכאשר הם רואים שישראל מכה את הגרוע שבאויבים שלהם, כאשר הם מבינים שישראל מביאה בשורה של חירות לאזור בעוד אויבי ישראל מביאים בשורה של שעבוד ומלחמה – אז גם היתרון המוסרי וגם יתרון העוצמה, לצידנו. יש סיבה ערכית לתמוך בנו, ויש סיבה של אינטרס. וזה קשר שלא במהרה יינתק.
יעד חיובי כזה יכול ליצור תנופה אזורית שלא רק תפגע קשות באיראן, היא גם תקדם את הנורמליזציה בין ישראל למרחב הערבי, ואת ההשלמה לפחות של מדינות ערב איתנו, גם אם לא של כלל הציבור הערבי. ישראל היא המגינה על חירות האזור. ישראל היא היחידה שמוכנה לא רק לעמוד מול איראן ושלוחיה, היא גם מוכנה לתקוף אותם. על כן גם אם תקום עליי מלחמה – בזאת אני בוטח.
