הברכה הנפוצה ביותר בימים אלה היא "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". השנה האחרונה אכן הייתה המקוללת ביותר בתולדות ישראל, וממילא השאיפה היא לשנה הרבה יותר מבורכת. אלא שנוסח הברכה כבר מציף את הבעייתיות שבה, המאפיינת את מה שהביא אותנו לשנה המקוללת הזו. מגולמת בה אי לקיחת אחריות עצמית, תקווה שמישהו – במקרה זה, הקדוש ברוך הוא – ידאג לכך שהשנה תהיה מבורכת. זה מזכיר אדם שמאחל לעצמו שבשנה הקרובה ירד במשקל, בלי לבנות לעצמו תוכנית ברורה איך לעשות זאת.
למרבה הצער, מדובר בתופעה אהודה בישראל בעשורים האחרונים: ככל שהבעיות החיצוניות מתגברות, כך גוברת האמונה בכוח חיצוני שיבוא ויפתור אותן במקומנו. את הבעיות האישיות רבים מנסים לפתור באמצעות ביקור בקברי צדיקים, ואת הבעיות הלאומיות – באמונה שאנחנו על סף הגאולה, ותיכף ייבנה בית המקדש ויבוא משיח צדקנו, שיפטור אותנו מהצורך להתמודד בעצמנו עם הבעיות.
לא זו הדרך. האדם הדתי לא אמור להיות שונה במאומה מהאדם החילוני בהתמודדות עם בעיותיו. מדיניותו צריכה להיות מבוססת על שיקולים ארציים בלבד. הדבר היחיד שבו "מותר" לו להיות שונה הוא ליווי המדיניות הארצית בתפילה שאותה מדיניות אכן תצליח. אי אפשר לומר "תחל שנה וברכותיה" לפני שניקח על עצמנו ש"נתחיל שנה וברכותיה".
תקצר היריעה מלפרט את כל תוכני השינוי הנדרש, אבל ניתן למנות כאן עיקרון בסיסי ושתי נגזרות עיקריות ממנו. עיקרון המפתח הוא הצורך במעבר מחשיבה טקטית מגיבה לחשיבה אסטרטגית יוזמת. דור מקימי המדינה הצטיין בחשיבה אסטרטגית יוזמת. כך הצליחו להקים את המדינה וליזום מפעלים שעד היום הם סמלי העוצמה הישראלית – מהמוביל הארצי ועד הכור בדימונה. הדור שבא אחריהם מתאפיין בעיקר בחשיבה טקטית, שמגיבה לאירועים וסבורה שסימון "וי" על קיומה של תגובה מספיקים כדי להתמודד עם שלל הבעיות הקיומיות שניצבות בפניה.
חשיבה מגיבה יוצאת מנקודת המוצא של ההווה ומצוקותיו, ומקווה שאיכשהו התגובה תביא תוצאה רצויה. חשיבה אסטרטגית, לעומת זאת, רואה לפניה קודם כול את היעד, וממנו גוזרת לאחור את הצעדים שיביאו אותנו אליו. חשיבה כזו נדרשת קודם כול בשני התחומים החשובים ביותר שלנו: בשיח הפנימי ברור שהיעד הוא חברה שמסוגלת לקיים דיון ענייני על בעיותיה, דיון שמעודד מחלוקות לשם שמיים ולא מחפש חלילה אחידות, שכן את נזקיה של קונספציה שאף אחד לא מעז לערער עליה חווינו פעמים רבות מדי.
אם זו הגדרת היעד, די פשוט להבין גם מה הם האמצעים: דיון לגופם של דברים ולא לגופם של אנשים ומגזרים (אלא אם הם עצמם חוטאים בהתנהלות שאינה עניינית), דיון שמתנהל באמצעות טיעונים ולא באמצעות הדבקת כינויי גנאי. הברית הנוכחית בין הפוליטיקאים והתקשורת ליצירת שיח אלים ומקטב שמביא רייטינג או בוחרים יוצר בסופו של דבר חברה שגם הפוליטיקאים ואנשי התקשורת לא ירצו לחיות בה – שלא לדבר על כך שהם יהיו הראשונים לספוג את תוצאותיו.
אבל תיקון שיח פנימי אינו מספיק. לשם כך צריך להתבונן גם בשאלות הלאומיות שלנו במבט אסטרטגי מפוכח. בהקשר הזה, נראה שאיש לא יכחיש שמטרתה העליונה של ישראל צריכה להיות חיים בשלום ובביטחון באזור בעייתי ועוין. איך משיגים זאת? לפי אותו מבט מפוכח, ברור שנדרש שילוב כלשהו של עוצמה צבאית יחד עם יד מושטת לשלום, שמוכנה גם לגלות נדיבות משמעותית כלפי המעוניינים לחיות עימנו בשלום. הצרה היא שהחברה הישראלית נחלקת בין אלה שהפנימו רק את הלקח הביטחוני ובין אלה שהפנימו רק את הלקח המדיני. בתווך יש מרכז שלעיתים קרובות מדי פסיבי ומשותק בשני התחומים, במקום להיות פעיל בשניהם.
המכות שישראל מנחיתה בשבועות האחרונים על חיזבאללה ועל ציר הרשע חשובות להחזרת ההרתעה הישראלית, שספגה מכה ב־7 באוקטובר. אבל יש לה גם פוטנציאל להגביר את השנאה והנקמה בטווח הארוך.
לכן חיוני להוסיף לרגל הצבאית גם רגל מדינית: בניית חלופה שלטונית לחמאס בעזה שאינה ישראל, ויצירת ברית אנטי־איראנית ופרו־מערבית עם לא מעט כוחות שרוצים בכך ברחבי המזרח התיכון.
