ההצלחות של תקיפות חיל האוויר בלבנון בשבועיים האחרונים, בהכוונת מודיעין מדויק ומעורר השתאות, העלו בשיח הישראלי את השאלה המציקה: כיצד כל היכולת המרשימה הזו לא עמדה לנו בשעות הקריסה בבוקר שמיני עצרת?
מאות מחקרים עוד ייכתבו בעניין, אולם לעיניים ערביות, המביטות מהצד על עם ישראל, מציקה שאלה אחרת: כיצד טעו בהערכת כושר העמידה של החברה הישראלית? במכון מחקר ערבי קבעו: "העמידה של ישראל במלחמה ארוכת טווח מצריכה בדיקה מחודשת להנחות היסוד בנוגע לישראל", והבהירו כי העמידה האיתנה של ישראל בשנה החולפת אינה זו שציפו לה. הם חשבו שישראל לא תחזיק מעמד, שהלחצים מבית ומחוץ יכריעו אותה. אולם נראה שישראל הפתיעה גם את עצמה ביחס להנחות היסוד שעמדו עשרות שנים בבסיס תפיסת הביטחון הישראלית.
יסודות תפיסת הביטחון הישראלית מיוחסים לדוד בן־גוריון, שהציג אותה באוקטובר 1953. הוא כמובן הניח תשתית רעיונית מרחיקת ראות, אלא שהוא בוודאי לא ציפה שתפיסתו – שגובשה בהתייחסות להקשר הביטחוני הייחודי שמדינת ישראל התמודדה איתו בשנותיה הראשונות – ימשיך לכוון אותה גם בעשור השמיני לעצמאותה. למרות זאת, משהו בסיסי בשורשי התפיסה רלוונטי היום לא פחות מאשר באותן שנים ראשונות: ההכרה בשורשי המתחים הבלתי פתורים של הבשורה הציונית.
המתח העיקרי, שאת משמעותו הפנים בן־גוריון טרם הקמת המדינה, היה הפער בין ההבטחה הציונית להשגת אורח חיים נורמלי ליהודים בארץ ישראל, לבין כורח המאבק הביטחוני שכפה על היישוב היהודי גיוס כוחות ואף מחיר דמים. בהכרת המתח הזה, שלא נפתר מעולם, טווה בן־גוריון את תפיסתו הביטחונית, במאמץ לכונן בה נקודת איזון דינמית, מסונכרנת בידי ההנהגה. תפיסת הביטחון הזו כללה מלחמה קצרה שתוכרע בשטח האויב בכוח מחץ, באופן שיאפשר שיבה מהירה של החברה והמשק למאמצי הבניין והיצירה.
התארכות המלחמה בשנה האחרונה אכן מחוללת מבוכה. היא מאתגרת לא רק את הנחות היסוד של תפיסת הביטחון הישראלית, אלא גם את תפיסת המלחמה של מערכת הביטחון שלה בפועל. לדוגמה, תרחיש הייחוס של אגף התכנון במטכ"ל לחישוב מלאי חימוש וחלפים נבנה על תכנון מלחמה בת שלושה שבועות.
מתח בסיסי נוסף התעצם ביחס לגודל הצבא. מצד אחד, איומי האויב לחידוש המלחמה לא פסקו, וצה"ל נדרש לפריסה הגנתית במוכנות מתמדת של כוחות גדולים. מצד שני, צורכי בניין האומה במאמצי קליטת העלייה, הבניין והיצירה חייבו מיקוד המשאבים במשימות אלה. את הפער בין הצורך בצבא גדול בכוננות למלחמה לבין אילוצי המשאבים איזן בן־גוריון בבניית צה"ל על בסיס צבא סדיר קטן יחסית, שבשעת חירום הופך לצבא גדול באמצעות גיוס מילואים. לשם כך נדרשה התרעה אסטרטגית וצלצול פעמונים לגיוס מלא ולמעבר מהיר משגרה לחירום.
בשנים האחרונות נבקעו סדקים במאמץ ההתרעה של בן־גוריון, שהיה פשוט יחסית: ביחס לצבא מצרים, לדוגמה, הוא היה ממוקד עד ליוני 1967 במבט על תנועת כוחות הצבא שהיו מרוכזים ברובם ממערב לתעלת סואץ בשגרה, ועם חציית התעלה ותנועתם מזרחה לעומק סיני נוצרה היכולת המודיעינית למתן התרעה. מדובר היה בתהליך של שבוע. מה שנוצר בשני העשורים האחרונים מול חיזבאללה וחמאס – בהיערכותם המתמדת עם כוחות קומנדו בקדמת הגבול, ועם כוחות אש במלוא המערכים מהחזית עד העומק – חייב מודל התרעה אחר, עד כדי הכרה ביכולת הפחותה לתת התרעה.
באופן דומה למבוכת הציפיות ממושג ההתרעה, נבקעו סדקים גם בתקפות המושגים "הכרעה" ו"הרתעה". במבט מפוכח על "הכרעת האויב" והשגת הרתעה, בן־גוריון לא ציפה לניצחון ישראלי שיוכל לסיים "אחת ולתמיד" את איומי המלחמה. עם זאת, הוא בהחלט ציפה להכרעת האויב, לתקופה של שנות שקט שיתנו למדינת ישראל מרווח מספק למימוש השאיפה לנורמליות. כאן טמונה נקודת הכשל הביטחונית של העשורים האחרונים: מתוך התמסרות בלתי מבוקרת לשימור מגמת הנורמליות, ישראל נמנעה אפילו מעצם המחשבה על הצורך בנקיטת יוזמה מלחמתית למניעת התעצמות האיומים של חמאס וחיזבאללה.
בסיום שנת מלחמה קשה, תפיסת הביטחון הישראלית נזקקת למבט חדש ולבחינה נוקבת של כלל הנחות היסוד. היא נדרשת לא רק לעבודת מומחים לעדכון וליטוש התפיסה הביטחונית, אלא לשיח עומק חברתי על החלומות והסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים בארץ ישראל.
