אומת הסטארט־אפ שלנו אוהבת מאמצים ממוקדים וקצרים – להבריק בהמצאה גאונית, פיתוח מהיר ואז לחתור אל האקזיט, מכירה שתביא את ההכנסה הגדולה והגשמת החלום של החיים הטובים. החזקה וניהול לטווח ארוך קוסמים לנו פחות, גם אם זה עשוי להתברר כמשתלם יותר.
מה שנכון בהיי־טק, נכון גם בתחום הצבאי. ישראל לא יוצאת למלחמות – היא מעדיפה "מבצעים". אם כבר מלחמות, החלום הישראלי הוא מלחמת ששת הימים: מכה ניצחת בפחות משבו,ע וחוזרים הביתה. זה משהו שמזכירים וחוגגים. מנגד, מלחמת ההתשה שנמשכה שלוש שנים בקושי מדוברת, וממשלת ישראל הכירה בה רק אחרי עשרות שנים.
מבחינת העם היושב בציון, המצב הנוכחי – שנה לועזית שלמה של מלחמה – הוא אירוע קצת בלתי נתפס. לכן מהר מאוד צפו בשיח הציבורי דיוני "היום שאחרי", שקיבלו בהמשך גרסה מעט יותר מתוחכמת: "אבל מה האסטרטגיה?". אלו נוסחים שונים שמכוונים לשאלה אחת – איך המלחמה תסתיים, מה נקודת היציאה, מתי כבר יבוא האקזיט.
ספק אם יש מי שיודע את התשובה לשאלת הסיום. ייתכן שהיא אפילו לא ממש קיימת, כי אחד הדברים שלמדנו השנה זו העובדה הכואבת אבל ההכרחית להפנמה: במזרח התיכון נחיה על חרבנו – אולי לא לנצח, אבל בהחלט בעשורים הקרובים. אשליית השלום שממתין מעבר לפינה מסוכנת.
דווקא ביחס לשאלת האסטרטגיה אפשר אולי לנסות לזהות במבט את אופן הפעולה של בנימין נתניהו – תיקון איטי ושמרני, בשלבים מתגברים והולכים. זה התחיל כמעט מהרגע הראשון: כשצה"ל חזר לעצמו והשיג בחזרה את השליטה בדרום, ישראל עצרה כדי לוודא שחמאס הוא היחיד שתוקף, שאין כוחות אחרים שקופצים למערכה. במקביל הוחלט לפנות את תושבי הצפון כדי לא להיגרר למלחמה בשתי חזיתות מול שני ארגוני טרור בעלי יכולת רקטית שמגיעה עד למרכז הארץ.
כשהמצב התבהר ישראל פתחה במערכה בדרום, ובאיטיות נטרלה את יכולתו של חמאס לאיים על האזרחים. עזה מחולקת בציר נצרים, מנותקת ממצרים בציר פילדלפי, וממזרח ישנו קו ה"פרימטר" שמפריד בינה לבין יישובי העוטף. ירי תלול־מסלול מעזה לא קיים. נשארה עוד עבודה עד לחיסול של חמאס והשבת החטופים, אבל כיום יישובי ישראל לא מאוימים מדרום.
בכל הזמן הזה התנהלו שתי מערכות נוספות, צבאית ומדינית, ובשתיהן הקפידה ישראל לעמוד על שלה בתקיפות: לא להתקפל, אבל גם לא למתוח את הקו יותר מדי. ברמה המדינית נשמרו איזונים עדינים מול ארה"ב והמערב בסוגיית המשא ומתן – לעמוד על שלנו, אבל לשדר מוכנות לשיחות כדי לא לקרוע את החבל. ברמה הצבאית ישראל שמרה על מתח מול חיזבאללה, החות'ים ואיראן. ישראל בעיקר הגיבה, פחות יזמה. למעט התקיפה על נמל חודיידה בתימן, התגובות היו תקיפות אך מדודות, כדי לא לייצר זירות נוספות.
מרגע שהחזית בדרום הגיעה ליציבות יחסית והאיום הקשה הוסר, הפנים הופנו צפונה, לשלב השני. כשהגיעה ההזדמנות, ישראל עברה ממצב תגובה למצב יוזמה. החלה סדרת המכות – פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, פגיעות קשות במלאי הטילים של חיזבאללה, מכה אחר מכה של חיסולי בכירים. כשחיזבאללה בקושי מסוגל היה להגיב, הגיע חיסול מספר 1: חסן נסראללה. חיסול כזה לפני שנה היה בוודאות גבוהה מוביל לירי טילים חסר תקדים מצפון ומדרום, ואולי גם ממזרח. במצב הנוכחי, תגובה מדרום אין והירי מהצפון ומהמזרח לא חריג במיוחד. בימים אלו ישראל עוברת לשלב הבא: כניסה קרקעית ללבנון כחלק מהמשך פעילות איטית, זהירה אבל נחרצת.
אם זו אכן האסטרטגיה, אולי לנסות להעריך ולקוות מה הלאה: ישראל תמשיך לפעול בנחישות, גם אם לא במהירות, עד ליצירת תנאים להחזרת תושבי הצפון, שכוללים הרחקה של חיזבאללה מדרום לבנון. מרגע שחמאס מושבת, ואחריו ינוטרל גם חיזבאללה, כנראה יגיע הזמן לטפל בראש הנחש – המשטר הנאצי באיראן. ללא שתי זרועות השטן שלה במזרח התיכון, טהרן תישאר חשופה לפגיעה שצריכה גם היא להגיע.
כל זה ייקח זמן, יזע ודמעות. אנו, אומת הסטארפ־אפ, נצטרך הפעם להתאזר בסבלנות ולהרבות בתפילות עד לניצחון המוחלט – וגם אחריו.
