האופן שבו ננעל הליך ההצבעה בבחירות לרבנים הראשיים לישראל, ביום ראשון סמוך לחצות, היה סמלי מאוד. מערכת בחירות שהתנהלה באופן עקום הסתיימה בתוצאה מעורפלת, שגם לאחר שתוכרע לכאן או לכאן – בבחירת הרב מיכה הלוי או בעריכת סיבוב הצבעה שני – תותיר טעם מר מאוד בפיהם של כל המעורבים.
אם לא עקבתם אחרי הדרמה הפוליטית והמשפטית שחתמה את יום בחירת הרבנים הראשיים, נספר לכם שמתוך 140 חברי האסיפה הבוחרת הצביעו ביום הבחירות 138. לאחר סיום ספירת הקולות בקלפי לבחירת הרב הראשי האשכנזי, התברר שישנו שוויון בין שני המועמדים המובילים. הרב מיכה הלוי והרב קלמן בר זכו כל אחד ל־40 קולות. למקום השלישי הגיע הרב מאיר כהנא עם 30 קולות, ולמקום הרביעי הרב משה חיים לאו (21 קולות). הרב אליעזר איגרא גייס 6 קולות בלבד.
חובבי המספרים שביניכם ודאי שמו לב שסכום הקולות שקיבלו חמשת המועמדים עולה לכדי 137 בלבד, ומאליה עולה השאלה לאן נעלם קול נוסף מתוך 138 המצביעים. ובכן, כאשר נפתחה הקלפי השנייה, לבחירת הרב הראשי הספרדי (כהונה שאליה נבחר ברוב גדול הרב דוד יוסף), הסתמן פתרונה האפשרי של התעלומה. בתוך אחת המעטפות נמצאו שני פתקים – אחד עבור הרב דוד יוסף והשני עבור הרב מיכה הלוי. מדובר בסיטואציה מוזרה, מאחר שההצבעה מתנהלת בשתי קלפיות נפרדות, ופתקי ההצבעה, בצבעים שונים, מונחים מאחורי שני פרגודים נפרדים. ועדיין, כך קרה.
האם יש להעניק אפוא את הכהונה לרב מיכה הלוי, או שמא צריך לקיים בשבוע הבא סיבוב שני של הצבעה שבמסגרתו יתמודדו הרב הלוי והרב בר? השאלה הזו נותרה נכון לרגע זה במחלוקת, שכנהוג במקומותינו לא תוכרע לפני מיצוי כל ההליכים המשפטיים האפשריים. עד להכרעה, קשה שלא לתהות מה היה קורה אילו. אכן, בחקר ההיסטוריה מקובל להניח שהשאלה כיצד הייתה ההיסטוריה מתפתחת לו מאן דהוא היה מקבל החלטה שונה בנקודת זמן מסוימת, אינה לגיטימית. אך בחיים האמיתיים קשה שלא לשאול נוכח התוצאות של סיבוב ההצבעה הראשון (והאחרון?), האם הוויתור של מפלגת הציונות הדתית על התמיכה במועמד ועדת הרבנים המגזרית אשתקד, הרב מאיר כהנא, אכן היה נחוץ. האם מאמץ משותף של כל הגורמים המעורבים יכול היה אולי להשלים את המהלך של מינוי נציג רבני הציונות הדתית, שנבחר בוועדה תקדימית שבה היו מיוצגים כל גווני רבנות המגזר.
למען האמת, השאלה הזו אינה מונחת רק לפתחו של יו"ר מפלגת הציונות הדתית, השר בצלאל סמוטריץ'. הראשונים שצריכים להשיב על השאלה הקשה הם רבני המגזר, חברי הוועדה הנכבדה, שהיו חלק מתהליך יפה מאוד, אפילו מרגש, אך ברגע האמת העדיפו לזנוח את בחירתם לטובת שיקולים אחרים. אם הרבנים עצמם לא מייחסים חשיבות למילה ולהתחייבות שניתנו בפניהם, ואינם דורשים ממי שנתן את אותן התחייבויות לעמוד בהם, קשה לבוא בהאשמות כלפי מי שלא היה חלק מהוועדה. לו חברי הוועדה עצמה היו עומדים כחומה בצורה מאחורי הבחירה שלהם, ולא נסוגים נוכח "פסקי הלכה" כאלו ואחרים, הכול יכול היה להיראות אחרת.
מי שנדרשים להשיב אף הם לשאלות קשות על התנהלותם, הם אותם רבנים שהתמודדו בפני ועדת הרבנים, הפסידו, ובחרו להתמודד בכל זאת על כהונת הרבנים הראשיים. הם, וחבורות הפעילים והעסקנים הסובבות אותם. האם לדעתם זו הדרך להיבחר ולהנהיג רבנות ראשית שעם ישראל כולו יוכל להתחבר אליה?
אך, כל השאלות הללו אינן פוטרות מאחריות את השר סמוטריץ'. יו"ר מפלגת הציונות הדתית גיבה תחילה באופן ברור את בחירת ועדת הרבנים, אך מיד כשנוצרו הסדקים בחר לסגת ממנה ולבחור בעצמו את מועמד ה"דיל" כביכול עם ש"ס בשל סיכוייו הגבוהים. הוא צריך לענות לעצמו, וגם לציבור, האם כל זה היה כדאי? האם לנוכח התוצאות הוא לא חושב שהתעקשות על בחירת הוועדה, גם במחיר קושי מסוים מול השותפים הקואליציוניים, לא הייתה מובילה לתוצאה שהיא גם ראויה יותר וגם מוצלחת יותר ברמה הפוליטית הפרקטית?
בינתיים, לצד חשבון הנפש הנדרש, יש לקוות ולהתפלל שהרב הראשי האשכנזי שייבחר, יהיה מי שיהיה, יצליח יחד עם הרב הראשי הספרדי, הרב דוד יוסף, לעשות את הדרוש על מנת להתחיל לשקם את המוסד החשוב הזה. הרבנות הראשית לישראל נמצאת במשבר עמוק כבר קרוב לשני עשורים. בלב רבים וטובים עולה השאלה האם לא הגיעה העת להודות בצער שהמוסד החשוב הזה הגיע לסוף דרכו. הציונות הדתית אומנם החמיצה כעת את ההזדמנות להוביל מהלך עמוק של תיקון, ועדיין, הרבנות הראשית ממשיכה לסמל את אופייה היהודי של המדינה, ואינה רק רגולטור של שירותי הדת. מייסדיה ראו אותה בחזונם כמגדלור של יהדות שמשפיע לא רק על המעגלים של צרכני שירותי הדת, אלא על מדינת ישראל והעם היהודי כולם. למרות הביזיון הגדול עכשיו, אפשר עדיין להגשים אותו ולתקן.
