ב־1917, בלב המאפליה של מלחמת העולם הראשונה, החל הלל צייטלין בן ה־46 לרשום לעצמו מעין קטעי יומן נבואיים. הם נעו בין חזיונות על קץ המלחמה הגדולה, על גאולת העולם ועם ישראל, ובין מבט פנימה, אל נבכי נפשו של מי שמשורר, מיסטיקן, עיתונאי וחוקר הם כמה מהכתרים שניתן לקשור לו.
יומני הלל צייטלין, שהתפרסמו בשם "על גבול שני עולמות", ליוו אותי לתוך ראש השנה הקודם. אמרתי לעצמי שראוי לקרוא אותם בעולם שבו מזרח אירופה היא שוב כבשן של אש ועשן, כאשר נדמה שפתיל של קרב אחד יכול להצית תבל ומלואה. למבוכתי, לא העליתי אז על דעתי את המיידיות שבה נהפוך אנחנו, על הר הטרשים הקירח שלנו, למרכזו של המאבק בין הצירים העולמיים – בין הכוחות שנמשכים ממוסקבה לטהרן ובין אלו שאמורים להימשך כל הדרך מניו־יורק, עבור בפריז ובלונדון, ועד ירושלים.
מי שיקרא היום את דברי צייטלין על עולם של "מהומה ומבוכה", יבין מיד איזה עולם הוא זה. מתוך קיומו יבין, ולא כאיזה ניסוי אינטלקטואלי למצוא מילים פיוטיות כדי לתאר בהן תקופה היסטורית. אמת חייבת להיאמר: גם לפני שנה עמדו להם הסימנים לאותה מהומה ומבוכה, אבל העיניים לראותם עדיין לא נפקחו.
ואולם בפתח יומן המלחמה של צייטלין הוא אינו מתמקד במאזן הכוחות בין מדינות ההסכמה למעצמות המרכז, ואינו מנתח – לא ריאלית ולא מיסטית – את מצבה של פולין במלחמה, אלא מונה שורה של עשר הנהגות אישיות שעליו להקפיד ולהיזהר בהן. ביניהן, למשל, תזכורת עצמית להיות שפל רוח בפני אדם ובפני א־לוהים, וגם הדגשה עזה בעניין ההימנעות מן הכעס.
לכאורה אפשר לראות בכך בחירה משונה ביותר: על גבולו של עולם שבו מתרחשת מלחמה עצומה, עם מכונות ירייה שמותירות רישום אימים בל יימחה על התודעה האנושית, וטנקים שלראשונה מותירים את רישומם הנורא אף יותר, אתה בוחר שוב למצוא מקלט בעולמך הפנימי ועוסק שוב בשאלת צדקת נפשך היחידה?
צייטלין, אשר ראה לנגד עיניו את כוחות הכעס והגאווה האנושיים עולים על גדותיהם בעולם שבחוץ, בחר להתחיל להיאבק בהם בעולם שבפנים. בכך הוא נקט למעשה גישה יהודית נושנה מאוד, שקיבלה ביטוי מופלא כבר במדרש קהלת רבה מהאלף הראשון: "אם ראית חלומות קשין וחזיונות קשין והפוכין, או שאתה מתיירא מהן, קפוץ לשלושה דברים ואתה ניצל… תפילה, צדקה, תשובה".
התגובה לאימת העולם אינה בבריחה לאולם קולנוע אטום שמשדר מציאות אחרת, או בדמיון מודרך כלשהו שישלח אותך מארצך הסוערת לאיזשהו חוף מבטחים שקט; היא גם לא מציאת הסברים מפותלים מדוע קושי המלחמה הוא סימן לגאולה קרובה לבוא. בראש ובראשונה היא בהיות אדם טוב יותר בדל"ת האמות של קיומו. זו מעין תפיסה שצדקה תציל ממוות, במובן הפשוט שלפיו עולם שיש בו יותר צדק הוא עולם שיש בו מעט פחות מקום למרצחים.
הלא זו התנועה הקבועה של תפילות הימים הנוראים: בין העולם הפנימי לעולם שבחוץ, בין ההכאה על החזה הפרטי ובין העברת ממשלי הזדון מכל הארצות, בין מחיקת שטר החוב האישי ובין מניעת המגפה הכללית. אני זוכר כיצד כילד, שניסה לשוות לעצמו את המילים המפוארות של התפילה בשלל דימויים ויזואליים, הייתי מוצא את עצמי עובר בן־רגע בין חדרי הבטן ומרתפי הלב ובין הסתכלות ממרום על כדור הארץ שעודו מרחף בחלל.
גם כישראלים אנו זקוקים למבט הזה, פנימה והחוצה. שורש הכישלון של תשרי שעבר מצוי, בין השאר, בשכחתה של מידה מן החיים האישיים, כזו שנמנית בספר מסילת ישרים לרמח"ל, הרב משה חיים לוצאטו: זריזות. ישראל הייתה עצלה ואיטית. היא נמנעה מטיפול בבעיותיה היסודיות, תוך שהיא מלמלת לעצמה שיום אחד תפיל את שלטון חמאס, יום אחד תטפל בהתחמשות חיזבאללה. זהו "יום אחד" שתמיד אינו היום הזה.
עכשיו, כשישראל מצויה בשיאו של המאבק ההכרחי והבלתי נמנע בגבולה הצפוני, היא מוכרחה לזכור את האיוולת שבהימנעות מעיסוק בשאלות דוחקות. אל לנו לומר שיום אחד נטפל באמת בשאלת הגיוס, באיזון בין דת ומדינה ואפילו בשאלת החוקה הישראלית. היחיד לא יכול לדחות את הטיפול בבעיותיו לחיים אחרים. המלחמה הזו היא תזכורת שגם למדינה לא עומדת האפשרות הזו.
ברגע הזה, שבו האותיות הנוראות של שנת תשפ"ד מתחלפות סוף־סוף, אני רוצה לחתום את דבריי עם ציטוט נוסף מיומניו של צייטלין, שנרצח בגטו ורשה בערב ראש השנה תש"ג. הציטוט הזה עוסק במידה שאני מאמין שלמרות הכול אנו עדיין מבורכים בה – התקווה: "עד כמה חזקה תקווה בלב האדם. כבר ספו תמו כל הנבואות וכל החזיונות, ובכל זאת עוד העם מאמין, עוד הוא מקווה, עוד הוא חולם חלומות – ועוד הוא מתנבא!".
