בגיל 85, עלי ח'מינאי, המנהיג העליון של איראן, כבר משקיף לעברו השני של הנצח. השבועיים האחרונים העמידו בפני האייתוללה האיראני הוותיק דילמה אסטרטגית מורכבת. אם שגה, הוא עלול לפגוע ביכולתו להשפיע על בחירת יורשו ולהכתים את מורשתו.
יותר מכל דבר אחר, ח'מינאי רוצה להותיר אחריו מעצמה אסלאמית גרעינית שאיש אינו מערער על מעמדה. לפי דיווחים מהשנה האחרונה, איראן נמצאת בישורת האחרונה לפני הפיכתה למעצמה גרעינית אזורית. הממשל בארה"ב פרסם לפני חודשים אחדים אזהרה שלפיה איראן תוכל לייצר במהירות רבה די חומר בקיע לכלי נשק גרעיניים, אם אך תחליט לפסוע בנתיב הזה. מזכיר המדינה אנתוני בלינקן העריך בפומבי לפני כחודשיים כי דרוש שבוע אחד בלבד, לכל היותר שבועיים, כדי לייצר מספיק חומר בקיע ברמת העשרה גבוהה לצורך פצצה אחת. ללא ספק, זו תמונת מצב מדאיגה. אולם הפער בין הפוטנציאל הגרעיני של איראן ובין מצבה הכלכלי והחברתי, ובמיוחד מול יכולותיה בשדה הקרב העכשווי, עשוי לגרום לכך שכל בחירה מוטעית של ח'מינאי עלולה להתגלות כטעות קטלנית של משטר האייתוללות.
מרחב הדילמה של ח'מינאי נע מצד אחד בין הצורך ההכרחי להגיב על הפעולות הישראליות כדי לשמר את תדמיתה של איראן כמעצמה אזורית ובין החשש שהסלמה שתצא משליטה עלולה לסכן את האינטרסים החיוניים של איראן: מתקני הגרעין ואתרי ייצוא הנפט. מהמרחב הזה נגזר המנעד שבין סבלנות אסטרטגית למלחמה כוללת, וכל מה שביניהם. בין השאר, הוא עשוי גם להפוך לבסוף למלחמת התשה מתמשכת נגד ישראל באמצעות השלוחות האיראניות במזרח התיכון.
מחלוקת בצמרת
לפי דיווחים בתקשורת העולמית, בצמרת המשטר האיראני יש מחלוקת בסיסית כבר תקופה ממושכת בין גורמים שמרניים, כולל ראשי משמרות המהפכה, הלוחצים להגיב בחריפות נגד ישראל, ובין גורמים מתונים יותר. על האחרונים נמנה גם נשיא איראן הטרי מסעוד פזשכיאן, והם מובילים קו פשרני יותר, המעדיף להימנע ממלחמה. הם רואים בה סוג של מלכודת, ומעדיפים להתרכז בחידוש השיח עם ארה"ב, שמטרתו להקל את העיצומים הכלכליים על איראן. אתמול נדמה שקיבלנו תשובה שלפיה הגורמים הקיצוניים יותר ניצחו, לפי שעה.
ח'מינאי מתלבט בשאלה הזאת כבר חודשים ארוכים. השנה האחרונה הייתה מורכבת ומאתגרת במיוחד לאיראנים. היא נפתחה עם סימן שאלה גדול באשר ליכולתם לשלוט בשלוחות שלהם, כדי שיישארו נאמנות לתפקיד המקורי שיועד להן. ב־7 באוקטובר הפתיע יחיא סינוואר את ישראל עם מבצע מבול אל־אקצה, ויממה לאחר מכן הצטרף אליו מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, שנשבע לתמוך במאבק בעזה עד לניצחון.
על פניו הייתה זו הפגנת כוח חסר תקדים, שהוכיחה לעולם כולו את עוצמת הברית השיעית וחשפה את חולשתה הקיומית של מדינת ישראל. לכאורה, ההנהגה בטהרן הייתה צריכה לצאת מרוצה מהתפתחות כזאת. אלא שלא כך היה: טהרן אומנם תמיד טענה ששלוחיה מקבלים את החלטותיהם בעצמם, אבל המתקפה הוכיחה שלטהרן אין באמת שליטה מוחלטת עליהם.
איראן השקיעה מיליארדים בבניית השלוחות שלה, במטרה להקים טבעת אש סביב מדינת ישראל וכדי שביום פקודה הן יגנו על נכסיה האסטרטגיים. בדיעבד התברר שהשלוחות פיתחו אסטרטגיה עצמאית משלהן, שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם הייעוד האיראני המקורי. סינוואר החליט לפתוח במתקפה מבלי להתייעץ עם טהרן או להודיע לה על כך מראש. אפילו לחיזבאללה – הכוח שנועד להיות ראש החץ האיראני ביום פקודה – לא היה מושג שמנהיג חמאס עומד "לגנוב" להם את ממד ההפתעה ולחקות אחד לאחד את תוכנית כיבוש הגליל בידי כוח רדואן.
עלבון מצטבר
בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה נראה היה עדיין כאילו חמאס וחיזבאללה עומדים בציפיות של טהרן. בתחילת השנה האזרחית החל להיווצר השינוי שהביא את איראן לדילמה הנוכחית: ב־2 בינואר חיסלה ישראל בביירות את סאלח אל־עארורי, סגן מנהיג הלשכה המדינית של חמאס. המודיעין האיכותי והחיסול המדויק החלו לייצר את התפנית ולבנות מחדש את ההרתעה שאבדה לישראל ב־7 באוקטובר. מאותו שלב אירעה שורת חיסולים ממוקדים של פעילי חמאס בעזה ואנשי חיזבאללה בלבנון, שהגיעה לשיאה עם סיכול צמרת חמאס ברצועה והנהגת הארגון השיעי בביירות – כולל גולת הכותרת של חיסול חסן נסראללה.
שני אירועים שהתרחשו בינתיים חשפו את החולשה האיראנית: ב־1 באפריל הותקף בניין הקונסוליה האיראנית בדמשק, ששימש גם כמעון השגריר בסוריה. בתקיפה נהרגו 16 איש ובהם מוחמד רזא זהאדי, מפקד כוח קודס בסוריה ובלבנון. לפי נתוני המרכז הסורי לזכויות האדם, בתקרית נהרגו בסך הכול שבעה קצינים בכירים ממשמרות המהפכה, יועץ איראני אחד, חמישה אנשי מיליציות סוריות פרו-איראנית ופעיל חיזבאללה.
טהרן הגיבה לאירוע הזה באמירות חריפות. רוסיה, בעלת הברית שלה, הגישה למחרת בקשה לכינוס מועצת הביטחון של האו"ם, כדי לדון בתקיפה ובהשלכותיה. העמדה האיראנית הייתה כי ישראל – שלה היא ייחסה את המתקפה – חצתה קו אדום בתקיפת קונסוליה שהיא שטח ריבוני איראני. הצעד האיראני הבא הפתיע את ישראל: ההערכה המודיעינית הייתה כי איראן תעדיף להגיב לאירוע באמצעות שלוחיה, ומבלי שתותיר חתימה ישירה.
אולם בדיעבד מתברר כי כבר אז שררה בצמרת האיראנית תחושה הולכת וגוברת של אובדן הרתעה, המחייב תגובה תקדימית חריפה. לתחושה זו תרמו גם עלבון וזעם מצטבר עקב שורת פעולות חבלה שיוחסו לישראל במתקני גרעין איראניים בשנים האחרונות, כולל ההתנקשות בחורף 2020 במוחסן פח'רי־זאדה, ראש תוכנית הגרעין של טהרן.
בתום שבועיים של הכנות פתחה איראן, לראשונה בתולדות העימות בין המדינות, במתקפה אווירית על ישראל. היא כללה 110 טילים בליסטיים, 185 כטב"מים ו־36 טילי שיוט. 99 מהטילים והכטב"מים יורטו על ידי ישראל וקואליציית מדינות בהובלת ארה"ב – כולל מדינות ערביות – במה שנודע כ"ליל הכטב"מים". אירוע זה חשף שלאיראנים הייתה כנראה הערכת יתר של יכולותיהם, וכי רמת הדיוק של הטילים שלהם נמוכה מהצפוי.
גם אם באיראן סברו שנקיטת הפעולה הזו היא הצלחה, היא לא תרמה לחיזוק ההרתעה של טהרן – אולי אף להפך. לא מן הנמנע שזה גם מה שעמד ברקע ההחלטה של ח'מינאי לשגר אמש מטחים כבדים של 181 טילים בליסטיים לכל רחבי ישראל. ירי שגם אם הכניס מדינה שלמה למרחבים מוגנים, הרי שלא גרם לנזקים אסטרטגיים של ממש.
חזות מתעתעת
המכה הבאה ליוקרה האיראנית נחתה ארבעה חודשים לאחר מתקפת הטילים הראשונה. מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה חוסל בלב טהרן, שאליה הוזמן להשתתף בטקס השבעת הנשיא האיראני החדש, פזשכיאן, לאחר שקודמו איבראהים ראיסי נהרג בהתרסקות מסוקו. ישראל אומנם לא קיבלה אחריות על חיסולו של הנייה, אולם לאיראנים אין ספק מי עומד מאחוריה.
בטהרן לא מיהרו להגיב לחיסול, למרות הבטחותיהם לעשות זאת. הנקמה על מות הנייה בוששה לבוא עד שמשמרות המהפכה הודיעו לאחר המתקפה אמש שהיא באה בתגובה לחיסול הנייה, נסראללה, ועבאס ניפלורושואן, מפקד כוח קודס בלבנון. איומי נקמה דומים בעקבות חיסוליהם של רמטכ"ל חיזבאללה עמאד מורנייה, מפקד כוח קודס קאסם סולימאני, ומוחסן פח'רי־זאדה עדיין ממתינים להתממש. הפיגוע היחיד שהצליחה איראן לבצע בעבר כנקמה על סיכול בכיריה בוצע בשנות התשעים בבואנוס־איירס. הכוונה היא לשני הפיגועים על בניין הקהילה היהודית ועל השגרירות הישראלית, שיצאו לפועל כנקמה על חיסול מנהיג חיזבאללה הקודם, עבאס מוסאווי.
אחרי הפיגוע בשגרירות ב־1994, ובתום חקירת הביון הארגנטיני, הוציא האינטרפול צווי מעצר לחמישה בכירים איראנים, ובהם שר המודיעין עלי פלחיאן, מפקד משמרות המהפכה דאז מוחסן רזאי ומפקד כוח קודס לשעבר, אחמד וחידי. האחרון משמש כשר הפנים של איראן, והשבוע אמר בתגובה לחיסול נסראללה כי "חיזבאללה גידל מספר רב של מפקדים. בכל פעם שאחד מהם נהרג, מפקד אחר נכנס לשדה הקרב. חיזבאללה מעולם לא נחלש".
לא מן הנמנע כי האמירה הזו, מפי האיש שהיה מעורב בביצוע פיגוע הנקמה בתגובה לחיסול מוסאווי, משקפת את הלך הרוח של הצמרת האיראנית. ח'מינאי עצמו אמר השבוע כי "גורלו של האזור ייקבע על ידי כוח ההתנגדות, כשחיזבאללה בראשו. כל כוח ההתנגדות עומד לצד חיזבאללה".
מכל מקום, התמיכה בחיזבאללה לא תהיה מהלך קל. איראן תצטרך להשקיע בבנייה מחדש של אמון התושבים השיעים בה. יהיה עליה להתמודד עם תחושת הבגידה ועם את ההרגשה שאיראן לא הייתה שם ברגע המכריע, והשאירה את חיזבאללה להתמודד לבדו עם ישראל. התחושה הזו אינה ייחודית רק לשיעים בלבנון אלא משותפת גם ליתר המיליציות שלה, מתימן ועד עיראק. השיקום הזה יבוא לידי ביטוי בהזרמת כסף ואמצעי לחימה, ובחיבוק גדול של טהרן למיליציות הפרו־איראניות בעיראק ולחות'ים בתימן.
מבחינת ישראל, האתגר בעת הקרובה יהיה למנוע את הזרמתם של כלי נשק ואנשים ללבנון דרך מעברי הגבול שבין עיראק לסוריה. זה יהיה אתגר לא פשוט, שכן בגבולות שבין עיראק לסוריה ובין סוריה ללבנון קיימת רשת מסועפת של מנהרות. מאמץ אחר של איראן יהיה המשך הזרמת אמצעי הלחימה ליהודה ושומרון דרך ירדן, בתקווה להצית אש בישראל מבפנים. מלבד הירי הישיר של מאות טילים על ישראל אתמול, זו כנראה דרך הביניים שח'מינאי יבחר לנקוט בה אם לא תתפתח כעת מלחמה אזורית.
סביר להניח שבמקביל איראן תשאף לאפשר לנשיא הטרי פזשכיאן להמשיך להציג בפומבי פרצוף מחויך החותר לשיח מחודש עם ארה"ב. זה נוח ומתעתע בו זמנית, ולא רק משום שהקו הזה אינו מקובל ממילא על השמרנים בטהרן. העניין הוא שמרכיב הזמן מכריע כעת: לאיראנים יש חלון הזדמנויות להפתיע דווקא עכשיו, כשהממשל בארה"ב נכנס לישורת האחרונה לפני הבחירות בנובמבר. בהמשך, הוא יוכל גם לנצל את החודשיים וחצי שיחלפו בין הבחירות לכניסת הממשל החדש.
בפרק הזמן הזה תוכל איראן לשקול אם מבחינה אסטרטגית יהיה זה נכון להתקרב עוד יותר לקו האדום של יצירת די חומר בקיע ברמת העשרה גבוהה כדי לייצר פצצה.
אומנם אין די בכך, כל עוד אין לאיראנים יכולת להפוך את החומר הבקיע לראש נפץ גרעיני – אולם ההשפעה הפסיכולוגית על הזירה הבינלאומית, ואירופה בפרט, יכולה להכות גלים. או אז, כאשר ידברו על "התלכדות הזירות" לא יתכוונו בהכרח למלחמה מול ישראל, אלא למערכות שניטשות בין המזרח התיכון לאוקראינה.
