אין ספק שבלבנון היו לנו שבועיים של הצלחות גדולות. חיזבאללה ספג בזמן קצר מהלומה עזה, שהוא לא שיער שהיא בכלל אפשרית. ההישג נאה משום שמדובר בארגון גדול ובעל יכולות קרביות, אויב הטרור העיקרי שעומד מול ישראל. הוא מתחמש זה שנים באמצעים שנועדו לפגוע בעורף הישראלי, ופיתח גם יכולות הגנה מול התקפה צה"לית, שעדיין לא נבחנו. כמו חמאס, גם חיזבאללה השתלט על ישות מדינתית והרוויח מכך מעמד, יוקרה, ביטחון ואמצעים, עד שאפילו ממשלת בנט־לפיד נכנעה לאיומיו בהסכם הכניעה הימית, הסכם מביש ואנטי־דמוקרטי שנחתם באישור בית המשפט העליון ערב הבחירות האחרונות.
אחרי שהכרנו בכל אלו, עלינו לזכור שבסופו של דבר מדובר בארגון טרור שפועל במזרח התיכון – נתון שמגיע עם מגבלות ידועות של שחיתות מובנית וחוסר מקצועיות בשליטה ופיקוד. את היתרון שלנו במצב הזה אנו רואים עכשיו, כאשר במהירות ובקלות יחסית – ובעיקר, מרחוק – אנו מצליחים לפגוע באופן משמעותי ומרשים בפיקוד ובדפוסי הפעולה הארגוניים.
עד כאן ההישגים והיתרונות. אבל אסור שההצלחות יסנוורו אותנו, שכן יש גם כשלים וחסרונות. החיסרון העיקרי הוא שכמו חמאס, גם כשחיזבאללה מוכה ומפסיק לתפקד כארגון דמוי־צבאי, הוא עדיין שומר על דפוסי הגרילה והטרור. ברגע שיוכל, ישוב וישתקם. אך הכשל הגדול ביותר שלנו הוא אסטרטגי. מול חיזבאללה הבאנו עד לנקודת המקסימום את הגישה שניצבת בלב תפיסת מערכת הביטחון: ירי מסיבי מנגד, מדויק, טכנולוגי, "קטלני", "רב־ממדיות", וכיוצא בזה תארים מרשימים. אלא שבסופו של דבר, גם המערכת יודעת היטב: זו עדיין חלק מתפיסת הגנה. בצה"ל התפיסה הזו נקראת מב"מ – מערכה בין מלחמות, שבשפה הפוליטית היא חלק ממה שמכונה "הכלה". התפיסה הזו כוללת פגיעה תקופתית בהתעצמות ארגוני הטרור, ו"הפחתת יכולות" במסגרת "כיסוח דשא".
מתוך התפיסה הזו פגענו בארגוני טרור בעזה ובלבנון במבצעים שונים במהלך השנים. אפשר למצוא שלל התבטאויות של פוליטיקאים ואנשי ביטחון שסיפרו לנו עד כמה המכות הללו היו אנושות והחזירו את אותם ארגונים "עשור לאחור". נכון שהמכה הנוכחית דרמטית מאי־פעם – גם בעזה וגם בלבנון. אבל במבחן הזמן, האסטרטגיה הזו נכשלה כליל. הפעולה הזמנית, מרחוק, הפגיעה הקשה ביכולות, ואפילו חיסולי הבכירים, לא מובילים ללב העניין: הכרעה או ניצחון.
מערכת הביטחון מגיעה להישגים מצוינים בלבנון, משום שזהו דפוס הפעולה שאליו היא התכוננה במשך שנים. אבל ההישגים הללו הם הבדלי כמות, לא איכות. מה שאנו רואים בלבנון הוא עליית דרגה במבצעים שהם חלק מתפיסה אסטרטגית שאבד עליה הכלח. לראיה, רצועת עזה איננה כבושה ורוב מחבלי חמאס חיים. גם בלבנון מדברים על כיבוש מוגבל של הדרום, שיותיר את חיזבאללה – שבחלקו הגדול לא יחכה בדרום – על כנו.
במילים אחרות: יש כאן פעולה חשובה וראויה, ושבחים מגיעים לכל העוסקים במלאכה, אבל אין כאן ניצחון. הסיבה לכך היא שבמשך שנים ויתרנו על תכנון אסטרטגי, בניין כוח ומערכת ביטחון שייעודם הוא ניצחון.
אכן, צריך לסייג את הביקורת, משום שאנו פועלים במגבלות ובאילוצים אמיתיים ורבים. מגיע לנתניהו שבח על שהוא מוציא את המיטב מהמצב – בחוץ מול הזירה הבינלאומית, ובבית מול מערכת ביטחון מנוונת ורדודה ביכולותיה המלחמתיות ובהכשרתה. אבל גם אחרי השבועיים האחרונים, אסור להתעלם מהאמת האסטרטגית: המצב הזה עצמו, שבו אין לנו אפשרות להכריע את האויב המוגדר בצמצום מרבי (שני ארגוני טרור) אלא רק לפגוע בו "עד שיבין", מהווה כשל תפיסתי, מקצועי ומנהיגותי, גם כשמדובר בפגיעות קשות.
הסוגיה האסטרטגית הזו, שמלווה אותנו מאז 7 באוקטובר, לא תיפתר בלי בנייה מחדש של מערכת הביטחון וצה"ל, עם הגדרת ייעוד של יכולת הכרעה ממשית במלחמה. זאת בניגוד ל"ניצחון" התיאורטי שמגדירה לעצמה המערכת, ניצחון דמה שמתבסס על משחקי מילים, הגדרות מלאכותיות ומצגות פאוור־פוינט מושקעות.
מעריכים את הכוח
התגובות בעולם למבצע בלבנון ולחיסול נסראללה מעניינות בהחלט. ביידן והאריס הצדיקו את המבצע והגדירו את חיסול נסראללה כ"מידה של צדק" לקורבנותיו הרבים, למרות הנזק הנלווה הגדול. מפתיע? ייתכן. אבל אסור לשכוח, למרבה הצער, שפעולות צה"ל חוסות במידה רבה תחת אישור ואספקה אמריקניים. כלומר, ייתכן שלממשל נמאס משיטת ההוגעה והמשא ומתן הנסוג של נסראללה ואיראן. אולי סוף־סוף הם הבינו שהוכשטיין הוא אידיוט שימושי של בזאר טרוריסטי מזרח־תיכוני, והחליטו שהגיע הזמן לשחרר קצת את המוסרות מישראל.
המטרה של הממשל, בל נטעה, היא עדיין הפסקת אש. המהות נותרה, אבל המשחק השתנה לרגע ל"אסקלציה למען דה־אסקלציה". מדובר עדיין באותו ממשל עם אותם רעיונות עוועים על "הפסקת אלימות", "קורבנות משני הצדדים", וכולם פרטנרים, אפילו איראן. אבל אחרי שנה שמוליכים אותם באף והופכים אותם ללעג ולקלס, אולי אפילו לנאורים נמאס קצת. אז אפשר לחגוג, אבל לא להגזים עם הבקלאוות, כי במהרה תשוב השגרה מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
אותה זהירות נדרשת גם מול צהלות השמחה הסוניות ברחבי המזרח התיכון ובעיקר בסוריה, שם ביצע חיזבאללה פשעי מלחמה לאינספור וטבח בכמות אזרחים עצומה. אסור לטעות: בניגוד לאמרתו המפורסמת של פרידריך ניטשה, האויב של אויבי איננו תמיד ידידי. הסונים שונאים, שנאה דתית עמוקה ופונדמנטליסטית, גם את השיעים וגם אותנו. מבחינתם המלחמה בינינו היא "ווין־ווין". הם מברכים על הרוגים בשני הצדדים, ושומרים כמה בקלאוות וצהלולים בצד לתגובת חיזבאללה.
המקום העיקרי שבו נשפכו דמעות כמים וקריאות האבל על מות הטרוריסטים קרעו את השמיים, הוא המערב הנאור, עם פלג המוסלמים האדוקים שמעדיפים לחיות בלונדון, בריסל, פריז וניו־יורק, ורק בסיוטיהם הגרועים ביותר חוזרים למושא בכיים – המזרח התיכון. אבל אפילו באירופה, מתחת לרדאר, רבים התרשמו מההתקפה. הם לא יאמרו זאת בפומבי, אבל בהתכתבויות דיסקרטיות שומעים היום ביטויי הערצה על גילויי היצירתיות, החדירה המודיעינית, ואפילו הורדת הכפפות של ישראל במבצע בלבנון.
הכוח, מתברר, עובד. צריך להפעיל אותו בחוכמה, במהירות ובאפקטיביות. הגינויים והאיומים כמובן בדרך, אבל הכוח עובד.
לפעול כשהם קטנים
"נמוטט את שלטון חמאס", הבטיח בנימין נתניהו ב־2009. ב־2016 הבטיח אביגדור ליברמן, שאם הוא שר ביטחון, "אתה יכול לתפוס אותי במילה" – תוך 48 שעות איסמעיל הנייה ייכנע או יחוסל. לנפתלי בנט הייתה תוכנית ל"חיסול צמרת חמאס בעזה" ב־2019. זמן קצר אחרי ההבטחות הפך נתניהו לראש ממשלה, ליברמן לשר ביטחון; בהמשך היה בנט לשר ביטחון ולראש ממשלה. ההתחייבויות התאדו.
אז הנה, באיחור של כמה שנים, סוף־סוף נתניהו מקיים את ההבטחות הרהבתניות של בנט וליברמן. על כך נברך, גם אם קם הדבר ונהיה רק בלית ברירה, אחרי האסון הביטחוני הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל. כעת נותר לנתניהו לקיים את הבטחתו שלו מלפני 15 שנה, שכן שלטון חמאס עדיין מתקיים ברצועה. יש לו מרחבים בטוחים, הוא מרוויח הון ושולט באוכלוסייה ובסיוע, ואפילו משקם את הזרוע הצבאית שלו. לשנה הקרובה נבקש שנתניהו יממש לא רק הבטחות של אחרים, אלא גם את זו שלו.
אסור לשכוח לרגע שאחרי שנה של מאמץ עילאי לחסל אותו מצד מאות אלפי חיילים, אמצעים כבירים והון עצום – שלטון חמאס עדיין מתקיים. איך זה קורה? משום שכל המבטיחים הללו – יחד עם בוגי יעלון, בני גנץ ויואב גלנט – הם אותם נבחרי ציבור שעיצבו את התפיסות האסטרטגיות ואת מערכת הביטחון לאורך שנים, עד שאיבדה את יכולת ההכרעה שלה.
ההבטחות של נבחרי הציבור מוכיחות שהם והציבור זיהו היטב את האיום והבינו את הצורך במיטוט חמאס. הבעיה, אם כן, הייתה בביצוע, והיא נבעה משתי סיבות מרכזיות. האחת, חוסר אמון מוצדק למדי של נבחרי הציבור ביכולות מערכת הביטחון, הידרדרות שהם תרמו לה רבות בהסתרתה המוחלטת מהציבור. האחרת, טענתם שלא הייתה להם "לגיטימציה".
ובכן, לפחות התירוץ הזה נגמר. משום שהיום ברור לכולם שלו היינו נלחמים בחמאס ובחיזבאללה אז – ולא באיחור של שנות התעצמות, ורק אחרי ששילמנו מחירים גבוהים כל כך – מצבנו היה טוב לאין שיעור. המסקנה ברורה: כשיש איום לאומי, צריך לטפל בו. ההמתנה מסוכנת וההכלה היא אסון. איומים צריך לשרש כשהם מופיעים, בעודם קטנים וקלים יחסית לטיפול. זו האחריות הציבורית שלנו: לא לתת לפוליטיקאים להבטיח שיטפלו באיום, ואז להניח להם לשבת בחיבוק ידיים עד שתהיה להם "לגיטימציה", קרי: עד שיקרה אסון לאומי.
הדברים הללו לא נכתבים באופן תיאורטי. יש היום מבחן מאוד ברור לאיום לאומי מתהווה: ההקצנה והגברת יכולות הטרור ביו"ש, אחרי שנים רבות של פייסנות והכלה מצדנו מול הרשות הפלסטינית, הפת"ח, ואפילו חמאס. גם ביו"ש, מה שדרוש הוא לא הגברה של פעולות סלקטיביות וכמה סיכולים, אלא שינוי גישה כללי. רק אז נדע שהלקח של לבנון ועזה אכן נלמד.
