הרוחות סערו במהלך ראש השנה והשבת שאחריו לאחר שפורסם כי אין הסעות למילואימניקים שקיבלו צווי חירום. את עיקר האש ספגו משרד התחבורה והעומדת בראשו, בטענה שהיה עליהם להרים את הכפפה ולהפעיל את התחבורה הציבורית.
אך הכשל העיקרי באירוע המדובר לא ממוקד במשרד התחבורה, אלא הוא חלק מבעיה גדולה הרבה יותר – לצה"ל, צבא שמבוסס באופן משמעותי על מילואים בחירום, פשוט אין מושג איך לגייס חיילים באירועים כאלה.
נשמע לכם מוזר? בואו תשמעו איך אמור לעבוד גיוס חירום לפי הספר, כלומר, לפי איך שמתדרכים ומתרגלים את המילואימניקים, באין ספור תרגילי גיוס טלפונים וגם בתרגולי הקפצה ממש שהם נדירים יותר:
הכל אמור להתחיל בחייגן שמתקשר למגויס הטרי, שמודיע לו שהופעל גיוס חירום ועליו להתייצב ביחידתו. שם גם מזכירים לו לאן הוא אמור להגיע – לא לימ"חים או ליחידות עצמן, אלא למקום ציבורי באזור מגוריו, בדרך כלל חצר בית ספר, שם אמורות להיות הסעות שיקחו חיילים לימ"חים השונים.
מה קורה בפועל? באופן אישי, הייתי מחכה לחייגן ב-7.10 כנראה שהייתי בבית עד עכשיו. הגיוס קרה בקבוצת הווטסאפ של המחלקה. נקודות הגיוס העירוניות הופעלו באופן חלקי מאוד בערים מרכזיות בלבד. המילואימניקים, ככלל, הגיעו ברכב פרטי שלהם או עם חברים לימ"ח שבכלל אין בו חניה המיועדת לסוג כזה של אירוע, וחנו לאורך קילומטרים בשולי כביש 443.
ההתמקדות במשרד התחבורה ובתחבורה הציבורית הוא פשוט לא העניין המרכזי. רוצים להתווכח על תחבורה ציבורית בשבת וחג? זה ויכוח ראוי, אבל זה פשוט לא הסיפור. גם בימי חול הימ"חים ממש לא יושבים במקומות שיש אליהם תחבורה ציבורית סבירה (ובטח שלא בחירום). הסיפור הוא שצה"ל מסתמך שנים על מודל גיוס מסוים, שהוא כל כך לא רלוונטי, שבזמן אמת אף אחד אפילו לא שוקל לשניה להפעיל אותו.
רוב מוחלט של המילואימניקים מגיעים וימשיכו להגיע למילואים ברכב פרטי. זה לא עומד להשתנות, מי שיש לו את האפשרות לא יגיע בהסעה למחנה מרוחק רק בשביל להיתקע שם אחר כך חסר גמישות לחלוטין ובלי אפשרות לצאת בצורה שפויה מהמקום. רוב מי שלא יכול להוציא רכב למילואים ימצא מקום עם חבר לפלוגה שמתגייס. נשארנו עם מיעוט לא גדול שצריך לדאוג לו, וכרגע הוא חסר פיתרון.
כלומר, מודל הגיוס של צה"ל בחירום אינו רלוונטי, משום שרוב מוחלט של החיילים לא באמת מעוניינים בו. לכן, בתגובה, צה"ל מפעיל אותו באופן חלקי בלבד, שהופך אותו ללא רלוונטי עבור רוב מוחלט של המגויסים – אבל גם לא מפעיל שום דבר אחר. דורות על גבי דורות של קצינות קישור עמלו במשך שנים על פורמט שלעולם לא יופעל. צבא המילואים מבוסס, וימשיך להתבסס, על רכב פרטי, והצבא ימשיך להתאמן ולספר לעצמו סיפורים על נקודות גיוס עירוניות שהוא לא יפעיל לעולם, בשביל להתחמק מהצורך להתחיל ולמצוא פתרונות למה שמתרחש בפועל.
אז מה צריך לעשות? לא למדתי לוגיסטיקה, אבל נראה שכל פיתרון צריך להתחיל מלהכיר במצב שחיילים מגיעים ברכב פרטי – החל מהגדלת החזרי הנסיעות למשהו מעט יותר ריאלי, המשך בלמצוא דרך לתאם בין מילואימניקים שמגיעים גם כך ברכבים פרטיים לבין מילואימניקים שאין להם רכב או טרמפ עם חבר, ועד דבר הרבה יותר פשוט כמו להכשיר מגרשי חניה בימ"חים. אחר כך לחשוב על פתרונות הסעה נקודתיים למי שבכל זאת לא מצאו דרך להגיע. כל זה מן הסתם יותר זול מהפעלת מערך ההיסעים המלא, שצה"ל אמור להפעיל ולא יפעיל לעולם (ובהחלט יכול לכלול תחבורה ציבורית מותאמת, כן, גם בחג). בקיצור, להתחיל להתמודד עם המציאות.
לסיכום, יש בעיה עם אופן ההסעה של החיילים. הבעיה לא קשורה לשבתות או חגים, היא תמיד שם. את הבעיה הזאת צריך לפתור. אני לא מחזיק אצלי את הפיתרון, אבל אני יודע מה לא יהיה הפיתרון כי הוא אף פעם לא הפיתרון – להפוך גם את זה לעוד חלק מתיש מהויכוח הפוליטי שמעכיר פה את חיינו. מזה אף פעם לא יצא פתרון.
