אהוד ברק מרוצה. מרוצה חלקית. הנאומים שלו יוצרים באזז. לא פשוט לעשות כותרות ולמשוך תשומת לב כשאין לך תפקיד ציבורי, בימים שכל גירוי תקשורתי נבלע ברעשי הרקע ומתחרה על השגת קשב מול בית האח הגדול, אייל גולן נגד אביב גפן וקופצי הנינג'ה בערוץ 2. משום כך ברק בוחר בקפידה את השפיצים בנאומים שלו ויודע היטב מה יתפוס.
בנאום שנשא ביום ראשון בצוותא נתן ברק את הבומבה הזאת, אחרי ימים שבהם התפייט על הצורך לעלות לזירה, להכות וגם לחטוף: "קריסתו המוסרית של נתניהו", אמר ראש הממשלה לשעבר, "מולידה גם חוקים שתכליתם היחידה היא סיוע למילוט ראש הממשלה מפרשיות השוחד, המרמה והפרת האמונים שהוא חשוד בהן: החוק לחסימת המלצות המשטרה, החוק למניעת חשיפת הסיבות לסגירת תיקים, החוק הצרפתי והתקדים הבריטי, שלא לדבר על חוק ההקלות במיסוי. כולם שיבושים מכוערים, תפורים בתפרים גסים, של עקרון השוויון בפני החוק, וביטוי להידרדרות ערכית שעוסקת לא בטובת האזרחים אלא בסגידה למנהיג מושחת לכאורה. לרומניה של אלנה וניקולאה צ׳אושסקו דמינו, במקום לחברת המופת או אור לגויים, ולאן נוליך את הבושה?"
ברק השווה בין בנימין ושרה נתניהו לזוג הרודנים האיומים של רומניה בשנות החושך, שהוצאו להורג בלא משפט בסוף 1989, וזכה לביקורת מוצדקת של חברת הכנסת איילת נחמיאס־ורבין ואחרים. זה נשמע כמו הסתה. אולי ברק היה צריך לדבר בנאומו על פרדיננד ואימלדה מרקוס, נשיא הפיליפינים ורעייתו הידועים לשמצה, אבל אז לא היה בלגן. גם ככה תגובת השרשרת חלקית: הציבור בארץ לא נענה לראש הממשלה ולרמטכ"ל לשעבר, ולא בונה כוח מאוחד כדי להפיל את נתניהו כפי שברק עשה ב־1999. ברק מתנחם בינתיים בכמה מודעות קיר גדולות שמישהו רכש ותלה בנתיבי איילון תחת הכותרת "אוהבים את ישראל, נפרדים מנתניהו". זה בדיוק המסר שלו. ישראל הולכת לאחור בגלל נתניהו, ההסתבכויות הפליליות שלו, האנשים הסובבים אותו והחזון ההזוי שמושך אותו ואותנו אל האבדון. מי שחרד לישראל צריך ראש ממשלה אחר.
ברק בוטה מאוד, אבל לצד המסרים הקשים הוא גם מציג אלטרנטיבה סדורה ולא משתנה, ובזה ייחודו. ראיונות העומק שלו מרתקים (כולל הריאיון שלו למקור ראשון באפריל 2017). גם בנאום בצוותא היה פרק מדיני פרוגרמטי מעניין. ברק אינו חושש ממשא ומתן מדיני שיביא להקמת מדינה פלסטינית, ואפילו מציע להישען על היוזמה הסעודית המפורסמת. הוא מציע גבול, שליטה ביטחונית, השארת 80 אחוזים מהמתנחלים במדינת ישראל והסדר אזורי מקיף שבו ישראל תטה שכם עם מצרים, סעודיה, ירדן והרשות הפלסטינית מול הבננה השיעית שנמתחת מטהרן לביירות. למען האמת, צריך תמיד לעמת את ברק עם הכישלון שלו להביא להסדר מול הפלסטינים ב־1999, כשהציע קצת יותר ממה שהוא מוכן לתת היום, אבל השיחות בקמפ דייויד התפוצצו ופרצה האינתיפאדה הראשונה.
ובכל זאת, ברק הוא סמכות ביטחונית ומדינית. כאשר הוא מדבר על הסכנות שנתניהו מדמה ומטפח כדי לזרוע פחד ולהשיג תמיכה בקלפי, אפשר להאמין לו. הוא יודע על מה הוא מדבר, כי הוא מכיר את כל האיומים והיכולות. בקיצור, אין עמלקים שיכולים להשמיד אותנו מבחוץ ואין בוגדים שבאים להחריב אותנו מבפנים. התזה שלו, שנתניהו נגרר חצי מרצון בידי הגורמים הקיצוניים בבית היהודי ובליכוד, היא נכונה. נתניהו חייב לשמור על בסיס התמיכה, שנע כל הזמן ימינה, והוא משתמש בהקצנה הזאת גם כדי לשנות לטובתו סדרי משטר דמוקרטיים, שברק רואה בהם סכנה גדולה הרבה יותר מהמזל"טים האיראנים.
ברק צועק מעל כל במה אפשרית. "רוצה אני", הוא אומר. "קחו אותי", הוא מבקש. בנאום האחרון בצוותא הוא סיפר באריכות איך אמרו לו פעם שנתניהו קוסם שאי אפשר להזיז אותו, אך הוא הצליח להקים את 'ישראל אחת' ולהביס אותו בבחירות הישירות בקלפי. "תנו לי לשחזר את ההישג הזה", תובע ברק, אבל לא יכול להגיע לעמדת ההנהגה ולהיות המועמד האלטרנטיבי הראוי. ברק יודע היטב שאין סנטימנט ציבורי שקורא לו לשוב. גם ההמלצות הפוליטיות שלו לציבור לתמוך בתוכניות של גנרלים אינן יוצרות את הסחף הגדול. האם המסרים שלו, שהולכים ומחריפים בכל נאום, מבטאים גם תסכול נוכח ההתלהבות המוגבלת וההתחזקות הסדרתית של נתניהו? אולי.
אחרי הנאום המרשים בצוותא יצא ברק לעסקיו בחו"ל. אני נזכרתי בשיחת טלפון שקיבלתי לפני שנים רבות מהאיש המקורב ביותר לנתניהו, שהציע לי לחקור את מסלול המס של ברק, ואת הרווחים שהוא גורף בהרצאות שלו. בינתיים נתניהו נרגע קצת, והוא לא היסטרי מברק כמו בעבר. יש לו צרות אחרות, בעיקר בלהב 443. בכל מקרה, היה יכול להיות מדהים לחזות בהתמודדות נוספת בין השניים הללו, נתניהו וברק, עם כל המטענים, אבל קשה להניח שזה יקרה. מאבק יהיה. קרב חזיתי – נראה שלא.
