אנחנו מציינים שנה לטבח ה-7/10 ולמלחמת "חרבות ברזל" – מלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל. בכל סוף שנה נוהגים לסכם ולהסיק מסקנות נחרצות. אבל, קשה להעריך בשלב הזה את מצב המלחמה ולאן פנינו מועדות. ראשית, צפויה לנו לצערנו עוד תקופה ארוכה של מלחמה בחזיתות שונות. שנית, אנחנו חודש לפני הבחירות בארה"ב, שישפיעו מאוד על העולם בכלל, ועל המזרח התיכון בפרט. וכידוע, הנבואה ניתנה רק לשוטים. אסתפק לכן רק בסיכום של תובנות ביניים.
מדינת ישראל התעוררה בבוקר ה- 7/10 למציאות איומה. אמנם, ידענו שאיראן עסוקה בבניה של טבעת הרג סביבנו. המודיעין גם הכיר את התוכניות של כוחות העילית של וחזבאללה לפלוש לתוך מדינת ישראל. אבל התמכרנו לשקט ובחרנו להאמין כי איראן וגרורותיה מורתעים. כלומר, הכרנו באיום, אבל בחרנו להכיל אותו במחיר של סבבים בעזה ומלחמה בין מלחמות (מב"מ) בלבנון וסוריה.
ישראל קיצצה מאוד את חילות השדה כדי לבנות צבא "קטן וחכם". בנוסף, היה לכולנו פנאי לקיים חמש מערכות בחירות מפלגות ולעסוק במריבות פנימיות. ואם נסכם את התקופה שלפני ה- 7/10 באופן ציורי, ישראל הייתה משולה לאדם שמשתזף באמצע נהר האמזונס על גב תנין ענק, ומחייך באושר אל דגי הפיראניה שחגים סביבו. עצוב, אבל אמיתי.
היום ברור לנו שהמטרה של איראן וגרורותיה הייתה לפלוש לישראל בבת אחת ממספר חזיתות שונות. סינוואר קלקל להם את התוכניות כאשר החליט לפלוש מעזה ללא תאום מוקדם בין כולם. אמנם, הפלישה מעזה עלתה לנו במחיר דמים נורא, בשל שורה ארוכה של מחדלים. אבל בחשיבה קרה וכואבת מאוד – כנראה שהצילה את מדינת ישראל. כל מי שזוכר את מראות המחדל והבלבול של היומיים הראשונים למלחמה, יכול לשער באימה כיצד היו נראים פני הדברים אם הפלישה מעזה הייתה מלווה בפלישה מקבילה של כוחות נוספים: חזבאללה מלבנון, הכוחות העיראקים דרך סוריה וירדן, וקבוצות הטרור השונות ביהודה ושומרון. כל זאת מלווה כמובן בירי טילים מסיבי מכל החזיתות.
קריאת ההשכמה הכואבת מאוד העירה את רוב תושבי ישראל (לצערי, לא כולם). רובנו שינינו פאזה ועברנו לדבר ב"ערבית מדוברת" במקום ב"שוודית". הוכחנו לעצמנו, לאויבים שלנו, ולעולם כולו שמדינת ישראל מסוגלת לנהל מלחמות ארוכות. אמנם במחירים עצומים בחיי אדם, ובפגיעה הקשה בכלכלה ובמסלול החיים של רבים מאיתנו. כנראה שגם במישורים נוספים, שאת רובם אנחנו לא מבינים עדין. אבל הבנו שאין לנו ברירה.
ישראל בחרה באסטרטגיה ברורה, שכרגע מוכיחה את עצמה. לטפל באיום מעזה תחילה, להסיר את האיום של חזבאללה מיד לאחר מכן, ואז להתפנות ולטפל בראש התמנון – איראן. נכון לכתיבת שורות אלו, חמאס אינו מהווה עוד פקטור משמעותי ואנחנו בדרך לניצחון מוחלט בעזה. חזבאללה נמצא במצב קשה לאחר שבועיים מדהימים של ישראל. הצלחנו לחסל את כל הנהגתו במהירות ובאופן מעורר התפעלות את יכולות התקשורת והפיקוד והשליטה של הארגון, ולא פחות חשוב מכך, את התודעה של פעיליו (שעדיין לא עלו השמיימה) כתוצאה מכך, כמות השיגורים של חזבאללה פחותה משמעותית מהציפיות הקודרות שהיו קודם לכן. נכון, לחזבאללה יש עוד עשרות אלפי רקטות, טילים ויכולות נוספות. אבל אם נשכיל לא להוריד את הרגל מהגז, אפשר לומר בזהירות שאנחנו כנראה בדרך לשינוי משמעותי בלבנון. נזכיר שגם החות'ים זכו לביקורים של מטוסי חיל האוויר שציננו מעט את ההתלהבות שלהם לתקוף את ישראל.
שלא נטעה לרגע. עבודה רבה עוד לפנינו. גם בזירות שכבר הזכרנו: עזה, לבנון ותימן. ונדרש לנהל מלחמה מתמשכת גם בזירות יו"ש, סוריה, עיראק ובאיראן. אויבנו כמובן לא יושבים בחיבוק ידיים, ואיומים חדשים עלולים לצוץ בזירות נוספות. לדוגמא, ירדן עוברת לאחרונה תהליכים מדאיגים.
אבל יש גם לא מעט חדשות טובות נוספות. התעוררנו והבנו שצריך להגדיל משמעותית את הצבא ולהתאים אותו לסביבה שאנחנו חיים בה. קואליציה של מדינות מערביות וערביות השתתפה לצד ישראל בבלימת התקפות הטילים והכטב"מים מאיראן ותימן. מדינות נוספות בעולם הבינו את האיום שנשקף מהחות'ים על נתיבי השיט העולמי, כמו גם את האיום שנשקף מהטילים הבליסטיים של איראן. לאחרונה גם מסתמן שההרתעה הישראלית שקרסה ב- 7/10, חוזרת לחלחל לתודעתם של השכנים בשכונה שלנו.
כאמור, אנחנו בעיצומה של מלחמה ארוכה. כנראה שימים קשים וכואבים עוד מצפים לנו. אבל אם ניזכר לרגע בהתנהגות השאננה שלנו אל מול האיום הקיומי של פלישה רב-זירתית, נבין שאנחנו נמצאים היום במקום אחר לגמרי. באופן הבנת האיום, בדרך שבה אנחנו פועלים, ובהשבת ההרתעה אל מול אויבינו. לכן עלינו להסתכל היום אחורה בכאב, וקדימה בתקווה לקראת הניצחון המוחלט שבדרך.
