יאיר לא הגיע לסבב המילואים השני. הקצין האהוב והמוכשר פשוט לא התייצב. הוא הודיע למג"ד שלא יגיע וגם הסביר: "אני אוהב אתכם, אני אוהב גם את המדינה, אבל מחויב בראש ובראשונה לאשתי ולילדים, והבית פשוט לא יעמוד בזה".
אלעד נעלם פתאום בשבוע השלישי של המילואים. היה ואיננו. החברים ידעו להסביר שהוא יצא לשבת וגילה שהבית הפסיק לתפקד: "אשתו הסבירה לו שאם הוא לא יחזור מיד, לא יהיה לו לאן לחזור, ולא נותרה לו ברירה".
מי שישוחח עם חיילי מילואים בימים הללו ישמע לא מעט סיפורים כאלו. מפקדים וחיילים שאחרי 150, 200 או 250 ימים, קיבלו מבת הזוג איתות חד־משמעי: די.
בשבוע הבא תציין מדינת ישראל, על פי הלוח הלועזי, שנה לטבח הנורא ולפרוץ המלחמה. זו כבר כמעט קלישאה לדבר ולכתוב על התפקיד המרכזי של מערך המילואים בהגנה על מדינת ישראל בשנה הזו ובשמירה על ביטחונה, אך למרבה הצער אין לנו פריווילגיה שלא לעסוק בכך. החיים של כולנו בארץ הזו תלויים בחוזקו של צה"ל, ובכלל זה בחוסנו של מערך המילואים. כבר שנים רבות, אולי יובל שנים, לא הייתה תקופה שבה ביטחון מדינת ישראל נשען באופן כה משמעותי על אנשי המילואים, כמו בשנה האחרונה. מאז תשל"ד לא שירתו אנשי המילואים כל כך הרבה כמו בשנת תשפ"ד, ולפחות כפי שזה נראה כרגע, גם בשנה הבאה נחיצותו של מערך המילואים תמשיך להיות גבוהה מאוד. אנשי המילואים שוב יידרשו לשרת תקופות ארוכות, ולשלם את המחירים הכבדים הכרוכים בכך.
כשירותו של מערך המילואים נשענת על שורה של רכיבים. מי שמשרתים במילואים (ויחסית לגודלה של החברה הישראלית – הם לא רבים) יודעים שאחד הקריטיים שבהם הוא העורף שבבית. בלי עורף חזק, בלי משפחה שיודעת להתמודד, להכיל את המציאות המאתגרת הזו ולעודד את בן המשפחה שבחזית, זה פשוט לא קורה. מי שבת או בן הזוג שלהם, ויחד איתם המשפחה כולה, אינם מוכנים או לא מסוגלים להעניק להן את התמיכה הזו, מפסיקים לשרת. זה נשמע אולי מוזר נוכח העובדה שהשירות במילואים הוא חובה חוקית ולא תוכנית כבקשתך, אך זו המציאות. שום חוק לא יכול להחזיק על מדים את מי שהחיים שלו מאיימים להתפרק מאחור. ודאי לא בעשור השלישי של המאה ה־21, כאשר נטל המילואים מוטל על מעטים כל כך, בעוד מרבית הישראלים ממשיכים פחות או יותר בשגרת חייהם.
המשימה הזו, בניגוד לדאגה לאימונים, לציוד ולתגמול ראוי למשרתים, מוטלת לא רק לפתחם של הממשלה ומפקדיו הבכירים של צה"ל. הסיוע למשפחות המילואימניקים, הדאגה, העזרה בקניות או בבניית סוכה, זה לא משהו שממשלה יכולה לעשות. אלו המקומות שבהם רק הסביבה, השכונה או הקהילה יכולים ליטול אחריות. חוסנו של מערך המילואים תלוי בכולנו. זה נכון תמיד, ונכון עשרת מונים בחודש החגים. להרים טלפון, לשלוח הודעה, להזמין לסעודה בחג או בשבת – אלה מעשים קטנים אומנם, אך בעלי השפעה עצומה. חוסנו של צה"ל ויכולתו להמשיך להגן על כולנו תלויים בתשומת הלב הזו.
