מלחמת תשפ"ד קלעה את ישראל למצוקה מדינית חריפה. לצד אתגרי המלחמה העזה עם חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון, ישראל מתמודדת עם הליכים פליליים בבתי הדין בהאג, החלטות פרו־פלסטיניות שרוב המדינות החברות באו"ם חתמו עליהן, אמברגו נשק מצד מדינות אירופיות מובילות, הורדות חוזרות של דירוג האשראי וחרם נרחב מצד הקהילה האקדמית. לבליץ הזה יש גורמים רבים: מהאנטישמיות הישנה והרעה, דרך השפעת התנועות הפרוגרסיביות בקמפוסים ובממשלות, ועד לרצונו של המערב לדחות את הקץ במאבק המתנהל מול ציר הרשע האיראני־רוסי.
הכוח העצום שמופעל נגד ישראל הוא התלכדות בין האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של האסלאם הקיצוני ובין הטענה המוסרית של העולם הפרוגרסיבי. כדי להפריד בין הדבקים, ישראל נדרשת לעסוק בטענה המוסרית.
"ישראל מבצעת רצח עם", זועקים הסטודנטים הפרוגרסיבים בקמפוסים, "היא כובשת את אדמתו של העם הפלסטיני, היא מפרה זכויות אדם ומבצעת ענישה קולקטיבית". הפרוגרסיבים אינם ליברלים אבל הם מוטציה של הליברליזם, ענף שיצא משליטה. חיציהם מופנים נגד ישראל משום שהציוויליזציה היהודית היא המקור העמוק של הליברליזם: התרבות הראשונה שקבעה כי "בצלם א־לוהים עשה את האדם", ובכך הולידה את ההומניזם; שיטת הממשל הראשונה שהגבילה את כוחם של המלך ושל האדון, ושהאתוס המכונן שלה הוא בשורת החירות של יציאת מצרים. איך אתם, שהבאתם את בשורת החירות לעולם, לא מעניקים אותה לפלסטינים? תוהים הפרוגרסיבים.
סטודנטים מערביים הנחרדים ממיקרו־אגרסיה של מרצה שפלט ביטוי לא תקין פוליטית, לא מסוגלים להתמודד עם התנגשות הציוויליזציות מול האסלאם
לטענה הפרוגרסיבית יש בסיס פילוסופי הנתמך ביסודות היסטוריים ופסיכולוגיים. נוכל לגעת כאן רק בתמצית שבתמצית שלו. אחת המחלוקות העתיקות בתורת המוסר היא בין האבסולוטיזם והרלטביזם. האבסולוטיזם, שממנו נגזרת שיטת "משפט הטבע" בעולמות המשפט, מאמין שהמוסר הוא אוניברסלי, ושהתביעה האתית מהאדם היא טבעית, נצחית, לא משתנה ולא תלויה בנסיבות. ניתן לשפוט כל מעשה כמוסרי או לא מוסרי באופן אובייקטיבי, בלי קשר לנסיבות.
זו הייתה התפיסה של אריסטו, היא הוטמעה בנצרות על ידי תומאס אקווינס, וברוחה נכתב במגילת העצמאות האמריקנית כי "כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם". המגילה מדגישה כי "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן".
תפיסה זו עומדת בבסיס רוב תורות זכויות האדם הליברליות המודרניות – החל מ־19 החוקים של תומס הובס ("כל אדם צריך לשאוף לשלום"), ועד לתיאוריית מסך הבערות של ג'ון רולס, הקובעת שמדיניות פוליטית חייבת להיות עיוורת למין, למוצא ולמעמד. שיטות המשפט המערביות הבינו אומנם שאי אפשר לממש את הגישה הזו באופן מלא, אולם היא נשארה משאלת הלב שלהם. אף שלא הודה בכך, האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק היה בתמציתו ניסיון כזה: לחזק את "מוסר הטבע" האינטואיטיבי של השופט, על פני לשון החוק.
אובר רגישות
מסיבות פסיכולוגית וחברתיות, תפיסת המוסר האוניברסלי התעצמה מאוד בעידן החדש. יותר ממאה שנה אחרי גילוי הלא־מודע ו"פסיכולוגיית המעמקים", אנחנו חיים בעולם של מודעות פסיכולוגית וחברתית מפותחת. יש לנו ציפיות גבוהות ממערכות היחסים שלנו, אנחנו משקיעים בהורות ובזוגיות, מודעים לחיי הנפש, רגישים לדפוסי תקשורת עד כדי סלידה מ"מיקרו אגרסיות", מחפשים עבודה שתממש את השליחות הפנימית שלנו, ומשקיעים תשומות רבות בהתפתחות אישית. ההתפתחות התודעתית והרוחנית יצרה אובר־רגישות מוסרית, המתפרסת על המון תחומים: התחממות גלובלית, תעשיית הבשר, ניצול עובדים, זכויות מהגרים ועוד.
כפי שלא נִיתֵן חופש תנועה לרוצח, זכות קניין לשודד וחופש ביטוי למסית, כך לא נעניק זכויוֹת לקולקטיב הכופר בהן והודף אותן
הפער בין התרבות המערבית לתרבות הערבית יוצר התנגשות טקטונית. סטודנטים הנחרדים ממיקרו־אגרסיה של מרצה שפלט ביטוי לא תקין פוליטית, לא מסוגלים, פשוט לא מסוגלים, להתמודד עם התנגשות הציוויליזציות בין האסלאם למערב.
הפרוגרסיבים אינם מסוגלים להכיל בתודעתם תרבות המבוססת על ההפך המוחלט מהאוטופיה שהם חיים בה: תרבות המאמינה שיש לכפות אמונה בכוח החרב, ושיש ערך לאמונה שנכפתה בכוח החרב; תרבות המקדשת מוות כערך עליון; רואה בנקמת דם אמצעי ליישוב סכסוכים, ובשקר כלי עבודה לגיטימי; תרבות שחיה את החרב ואת השכול ואין לה שום עניין ביישובו של עולם.
וכשלא מצליחים להכיל תופעה, משליכים עליה את המאוויים הפנימיים ונקלעים ללופ מנותק: אם כל בני האדם נולדו שווים, המוסלמים הקיצוניים הם בני אדם בדיוק כמונו וזכאים לאותם הזכויות שיש לנו. מדוע הם מתנהגים כך? אולי כי הם לוחמים בעד החופש, נגד הכיבוש והדיכוי. מי מדכא אותם? ישראל. ישראל היא השריד האחרון של הקולוניאליזם, הפשע הקדמון של המערב, ואם היא רק תיסוג, הבעיה תיפתר. כך הפכה ישראל לדבק שבין הפילוסופיה של המוסר לפסיכולוגיה של הפרוגרסיבים.
ממשלת זדון
לישראל אין אפשרות להצדיק את עצמה בתוך הפרדיגמה הקיימת, והיא חייבת להעלות על נס את התפיסה האחרת, של המוסר העברי: על פי תפיסת השכר והעונש של ספר דברים, כללי המשחק ישתנו תמיד בהתאם לבחירות ולרמה המוסרית של השחקנים. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע". פרשת הקללות והברכות מתארת כיצד העולם משתנה לחלוטין כתוצאה מהבחירות הללו.
את עקרון האחריות העמוק הזה, הרמב"ם מחיל אפילו על ההשגחה הא־לוהית. לשיטתו, ההשגחה היא פרטית רק לבעלי תודעה רחבה הדבקים בבורא. "שעל פי מידת שׂכלו של כל בעל שׂכל תהיה בו ההשגחה", קובע הנשר הגדול. הזכות הזו איננה מחולקת בשווה: מי שחי חיים בהמיים מוּשגח פחות, מי שחי בתדר גבוה מושגח יותר.
בפרפראזה על הדברים, הליברליזם הוא סוג של "השגחה חברתית", שמירה והגנה שהפרט זוכה לה, אלא שמי שמעניק אותה איננו האל אלא החברה. אדם מקבל זכויות כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בו, והזכויות הללו חייבות להיות מותנות בחובות, בתשתית מוסרית, בקיומה של ציוויליזציה, בתשתית התומכת בקומת הזכויות.
למה? כי מוסר פרוגרסיבי מוחלט חותר תחת תכלית המוסר. כי התנהגות מוסרית בין בני אדם או קבוצות, היא מערכת יחסים המחייבת הדדיות, ואם צד אחד מנצל אותה לרעה והצד השני מתעלם, המתעלם לא מקדם את העולם מבחינה מוסרית אלא מדרדר אותו. כי מי ששותק מול הפשע שותף לפשע. כי מי שעוצם עיניו מול הרשע הוא חלק מהרשע. ומה שנכון לפרט נכון לכלל: כפי שלא נִיתֵן חופש תנועה לרוצח, זכות קניין לשודד וחופש ביטוי למסית, כך לא נעניק זכויוֹת לקולקטיב הכופר בהן והודף אותן.
התנועות הפלסטיניות כופרות באינדווידואליזם, פועלות כקולקטיב כופה ומדכא, ורומסות את זכויות הפרט. הרשות הפלסטינית לדוגמה לא מתיימרת לנהל ממשל דמוקרטי כי רוב הפלסטינים תומכים בחמאס ואם תהיה דמוקרטיה הרשות תקרוס לתוך עצמה.
אין דמוקרטיה בלי תרבות דמוקרטית, ולכן אין לפלסטינים זכות להגדרה עצמית. לא רק משום שאין להם שטח לממש אותה, אלא גם כי הם לא נוהגים בנורמות המוסריות האלמנטריות ההכרחיות למימושה של הזכות להגדרה עצמית. תושבי עזה נענשים קולקטיבית כי מפלצת הטרור החמאסית היא יצירה קולקטיבית של הפלסטינים העזתים, המטופחת מגני הילדים דרך האוניברסיטאות ועד המוות. הקולקטיב הפלסטיני מורכב מהמוני פרטים שנבראו בצלם א־לוהים, אבל כקולקטיב הוא דוחה את מימוש צלם א־לוהים ובוחר בצלם השטן. הבחירה הקולקטיבית הזו משפיעה על הזכויות של כל אחד מהפלסטינים, כל עוד הפרט הזה בוחר לחיות בקהילת השכול והכישלון הזו.
"מלוך על כל העולם כולו בכבודך", אנחנו מתפללים בראש השנה. המחזור מלמד אותנו שכדי שהמוסר המונותאיסטי־הומניסטי של היהדות יתפשט בעולם, נדרשים לא רק משפט וצדקה ("ככתוב, ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה"), אלא גם להעביר "ממשלת זדון מן הארץ". את המסר הזה צריכה ישראל להדהד לעולם: למען עולם טוב יותר, למען עתיד טוב יותר, למען ברכה שלמה לארץ ולעולם, נדרשת מאיתנו מלחמה נחרצת ובלתי מתפשרת ברוע.
