הקדושה היא תופעה מוזרה. ההוגה הגרמני רודולף אוטו תיאר אותה כ"נומינוסית" – חוויה לא־שכלית ועל־חושית של נוכחות הא־ל, שנתפסת דרך הרגשות והאינטואיציה. זו מציאות רוחנית ודתית ממשית, שאין לה דבר ולא חצי דבר עם כליו הרציונליים של האדם.
בניגוד לנצרות ולתפיסת הצדוקים העתיקים, ביהדות הקדושה היא דינמית. היא חייבת להתפשט. היא יוצאת ממרכזה במקום המקדש, ומשם ממלאת את כל ארץ ישראל. בצוק העיתים, התפילות נערכות בחוץ, תחת כיפת השמיים. המשנה במסכת תענית קובעת כי "מוציאין את התיבה (ארון הקודש) לרחובה של עיר". מצד אחד, הוצאת התיבה היא ביטוי לעת צרה. מצד שני, כך מונגשת הקדושה לכלל האוכלוסייה, ולפעמים מקדשת את הרחוב.
לקדושה יש כריזמה. היא מרתקת ומושכת אליה אנשים, לפעמים ללא ידיעתם ובעל כורחם. זה סוד הקסם של פקידת מקומות קדושים, ובראשם המקדש – נקודת המרכז וההתחלה בתפיסת העולם של היהודי, שאליה כמהו ועלו עולי רגל יהודים מתוך מסירות נפש.
גם מי שלא זכה להיענות לקריאת המקום הקדוש ניסה להמחיש אותו בחייו במנהג ובאמנות. כוחה הממגנט של הקדושה, לפי רש"י, דחף את אברהם אבינו לנדוד לכיוון ירושלים בבלי דעת, רק כשהגיע לארץ כנען. אותו כוח גרם לפרנץ רוזנצוויג להיכנס לבית כנסת בברלין בזמן תפילת כל נדרי כדי להיפרד מיהדותו, ושם עבר תהפוכה שהפכה אותו לאחד מגדולי הוגי ישראל במאה העשרים.
הקדושה מפחידה. הספרות ההלכתית מלאה בתיאורים של יהודים שהזניחו את מצוות הנחת תפילין לא בגלל חוסר אדיקות, אלא בגלל שלא הרגישו ראויים לבוא במגע איתם כי "קדושת תפילין, קדושתן גדולה היא". הדברים הגיעו עד לכדי אבסורד, כשלפעמים האשימו את מי שכן הניח תפילין בראוותנות דתית פסולה, לא פחות. כך גם לגבי קדושת ארץ ישראל. אומנם הרבה נאמר בזכות העלייה לארץ ישראל, אולם היו גם גדולי תורה ומנהיגי ישראל שטענו שרק לצדיקים מותר להשתקע בארץ חמדת אבות. למה? בגלל הפחד מעוצמת קדושתה ובשל החשש שמי שאינו ראוי לא יעמוד באתגר.
הקדושה מעוררת איבה אצל המתנכרים לה. ההיסטוריה גדושה במקרים של רדיפת היהדות, כשהפוגעים לא הסתפקו בהתעללות פיזית ביהודים אלא הקדישו זמן ומשאבים לפגיעה בוטה בתשמישי קדושה כמו ספרי תורה וספרי קודש. בכרוניקות של מסעי הצלב מתועדות זוועות כאלו, שמטרתן לפגוע ברגשות היהודים ולהוכיח כי מורשת ישראל הגיעה לסוף דרכה, בהתאם לתורת הנצרות. המקורות הללו מלמדים כי הנוצרים עצמם חוו את אופיים המיוחד של כל הקדוש ליהודים, רק שפירשו אותו כנעוץ בכוחות אפלים.
לצערנו, תופעה דומה קיימת אצל בני ברית. מאז שאני זוכר את עצמי, המתנגדים החריפים ביותר לביטויי קדושה במרחב הציבורי היו דווקא יהודים שלא ידעו להסביר את התנגדותם. כפי שאמר ההוגה הצרפתי פרנסואה־רנה דה שאטובריאן, ללב יש היגיון משלו, שהיגיון ילאה להבין.
מציאות כפולה זו של משיכה עזה וסלידה קיצונית חייבת לעמוד לנגד עינינו בסוגיית התפילות בחוצות עיר ביום הכיפורים ובחגים אחרים. הדחף הפנימי לערוך תפילה ביום הקדוש, לתת לקדושה לצאת מבית הכנסת למרחב ולהנגיש אותה לציבור הרחב, הוא ביטוי עמוק לתפיסת הקדושה היהודית. בהתאם לכך, אי אפשר לשכנע בטענות את המארגנים שלא לקיים את התפילות האלו. אותו דבר נכון לגבי המתנגדים בתקיפות גדולה כל כך לעריכת התפילות, במיוחד עם הצבת מחיצה.
עינינו רואות שגם איתם אי אפשר לבוא בדברים עם טענות הגיוניות. אומנם רשמית הם מתנגדים רק למחיצה, אולם אותם גורמים יוצאים גם נגד הצבת דוכני תפילין במדרכות, אף שאין להם דבר עם מחיצות. התנגדותם היא קודם כול לקדושה, ונובעת מאינטואיציה.
ובכל זאת יש פתרון. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק פסק שאין צורך להציב מחיצה פיזית במקום תפילה זמני. כל מה שדרוש הוא עמידה נפרדת בין גברים לנשים. כך יתקיימו תפילות יום הקדוש, ולמערערים לא יהיה על מה למחות. הסדר זה יאפשר לקדושה לעשות את שלה בצורה טבעית. היא תפעיל את קסמיה על האינטואיציה הרוחנית של היהודים, ותמשוך אותם אליה.
