לקראת הבחירות בארצות הברית רבים מצטטים את התחזיות של הסוקר נייט סילבר. מאז שהצליח ב-2012 לחזות את התוצאות בכל 50 המדינות של ארצות הברית, נחשב סילבר בעיני רבים לגורו של הסטטיסטיקה. בספר שכתב באותה שנה, "הסיגנל והרעש" (The Signal and the Noise), הציע סילבר, בין היתר, מודל סטטיסטי לחיזוי פיגועי טרור ענקיים. הוא הסתמך על עבודתו של פרופ' אהרון קלוסט, והראה שאם בתקופת זמן מסוימת יש בערך חמישים פיגועים שבהם נהרגים כעשרה אנשים, אפשר לכאורה לצפות שיהיו כמה פיגועים שבהם ייהרגו בסביבות מאה קורבנות, ואולי גם מגה-פיגוע שיקטול אלפי חפים מפשע. ההתפלגות הזו דומה לשכיחות של רעידות אדמה קטנות וגדולות.
אך אז הוסיף סילבר שלכלל הסטטיסטי הזה יש חריג אחד: במשך שלושים שנה היו בישראל יותר ממאה אירועי טרור שבהם נרצחו לפחות עשרה אנשים. לפי המודל הסטטיסטי של קלוסט היינו חוששים ממגה-פיגוע שבו יירצחו כאלף קורבנות. פיגוע אדיר כזה לא קרה, מה שאומר שישראל למדה איך לסבול פיגועי טרור "קטנים", ולצד זאת למנוע פיגועי טרור כבירים .
ואז הגיע הטבח של שמיני עצרת תשפ"ד – זה שהממשלה בחרה לציין דווקא בתאריך הלועזי, 7 באוקטובר – ויישר את הסטטיסטיקה גם בישראל. אני לא מנסה לטעון כאן שהטבח היה בלתי נמנע. להפך: אני חושב שבהחלט אפשר היה למנוע אותו. הנתונים הסטטיסטיים הם מעורפלים וסבוכים, אבל הם מאפשרים אולי את הפרשנות הבאה: אסור לאפשר למחבלים לשגשג בווליום נמוך, ואסור להסתפק ב"כיסוח דשא" שוטף של הטרור, שאמור למנוע ממנו להתעצם. חייבים לעקור את הטרור מן השורש. אם מניחים למחבלים לפעול בקטן, יום אחד כל הכוכבים בשמים יתחברו בעבורם. פעם אחר פעם יצליחו כוחות הביטחון לבלום אותם בדרך לפיגוע ענק – עד שיום אחד, חלילה, לא יצליחו לבלום.
יום המזל של הרוצחים הגיע לפני שנה. זה היה היום הכי מוצלח שלהם, היום שבו הכול התחבר בעבורם. ומנגד, עבורנו זה היה היום הכי חלש שלנו. הם תפסו אותנו בנקודה הכי נמוכה שאפשר לדמיין: בתוך שסע פנימי נורא; במשבר מנהיגוּת חמור; עם צבא מוקטן ומוחלש; אחרי עשורים של בריחות, ויתורים, התנתקויות ונסיגות; מכורים לקונספציה מתעתעת ולאשליית ה"מורתעוּת"; עם ביטחון מופרז בכוחן של גדרות והתלהבות מופרזת מקסמי ההייטק הצבאי.
ודווקא מתוך כל זה, דווקא משום שהם תפסו אותנו ביום הכי חזק שלהם וביום הכי חלש שלנו, הלקח מִשָנה של מלחמה הוא שאנחנו הרבה יותר חזקים ממה שחשבנו, ובוודאי הרבה יותר חזקים ממה שהם חשבו. אני זוכר סצנה מסרט ספורט ישן, שבה שחקן מנסה לשכנע מאמן לשכור את שירותיו. "נכון שלא ניהלתי אורח חיים ספורטיבי", הוא אומר, "ונכון שאני בכושר גרוע; אבל תראה את המספרים שלי. אם זה מה שאני מביא בכושר גרוע, רק תחשוב מה יהיו ההישגים שלי כשאהיה בכושר טוב".
אבו-עלי אקספרס ציטט מכון מחקר ערבי: "המלחמה והיחס לחטופים שינו כמה מתפיסות העבר (של הערבים) באשר ליכולתה של ישראל לנהל מלחמה ארוכת טווח". החוקרים הערבים הוסיפו שהתקשורת הישראלית, שמשקפת קטטות פנימיות אינסופיות, מנסה כנראה לבלבל את הערבים באמצעות דיס-אינפורמציה. החוקרים הללו אינם מצליחים לעכל את העובדה שגם תוך כדי מריבות פנימיות מתמשכות (ומחפירות) אנחנו מצליחים להחזיק מעמד במלחמה הארוכה ביותר מאז תש"ח, ולהמשיך לכתוש בעקביות את האויב. כלומר, אותם. הלוואי שהם היו צודקים, והמריבות שלנו היו רק תחבולה ערמומית של תקשורת פטריוטית.
עם לא נבחן ברגעי השיא שלו, אלא ברגעי השפל. חז"ל לימדו אותנו שעם ישראל הגיע למדרגה הנמוכה ביותר שלו בזמן העבדות במצרים. בלשון המקובלים, עם ישראל ירד אז למ"ט (49) שערי טומאה. ושם, במקום הכי נמוך, נבחן עם ישראל, והצליח בארבעה מבחנים, שבזכותם נגאל: "שלא שינו את שמן, ולא שינו את לשונם… שלא אמרו לשון הרע… שלא היה בהן פרוץ ערווה" (ויקרא רבה לב, ה). לא בטוח שאנחנו – בני המאה העשרים ואחת – היינו עומדים בכל המבחנים הללו, אבל אף שאנחנו רחוקים משעבוד מצרים אנו עומדים היום במבחנים אחרים, אולי קשים יותר: המילואימניקים חורקים שיניים ומתייצבים, שוב ושוב ושוב. הקהילות הכואבות שומעות עוד ועוד בשורות איוב, ומתייצבות שוב ושוב בדמע למשמרות הדגלים, שהפכו לסמל ההלוויות של המלחמה הזו. צה"ל לומד ומשתפר ולא מפסיק את הלחץ הכבד על אויבינו. למרות הניסיונות לנפח את תופעת הירידה מהארץ, היא נותרת בשוליים, במספרים לא גדולים. וככל שהמצב היום קשה – בחזית הדרום ובחזית הצפון ומול איראן ובגעגוע לחטופינו – הוא נראה היום טוב יותר עבור ישראל ממה שהיה לפני חודשיים, ומר יותר עבור אויבינו הרצחניים וההמומים. איש לא יודע מה ילד יום, אבל אפשר כבר להעז לחלום על סיום מוצלח למלחמה הזו, סיום שבו אויבינו שבורים ואהובינו השבויים חוזרים לבתיהם.
כאמור, אינני יודע האם באמת לשם אנחנו הולכים, וכל רגע יכול להפתיע אותנו לכאן או לכאן; אבל אני יודע שלפני שנה לא חזינו שישראל תצליח לכתוש כך את החמאס והחיזבאללה גם יחד, בלי לקרוס, בלי להפסיק ובלי להתייאש. התורה קוראת לנו שוב ושוב "עם קשה עורף", וחכמינו אמרו שהאופי הזה אינו רק שלילי: "אתה סבור שהוא לגנאי? אינו אלא לשבח" (שמות רבה מ"ב); זוהי בדיוק התכונה שמאפשרת לנו לעמוד מול אויבינו ולא לוותר. אנחנו חייבים ללמוד להפנות את עורפנו הקשה רק החוצה ולא פנימה. לעת עתה, אנחנו משתמשים בתכונה הזו הן כלפי פנים, לרעה, במריבותינו המרות והמיותרות; והן כלפי חוץ, לטובה, בעמידתנו הנוקשה מול אויבינו ההמומים.
אני רחוק מלהיות נלהב ממצבנו היום. אסור לנו להשלים עם הקטנוניות החומצית שאוכלת אותנו מבפנים. אבל אם בנקודת השפל הזו אנחנו מצליחים להילחם עוד ועוד, כשהראש למעלה והשפתיים חשוקות, אפשר רק לדמיין מה נוכל להשיג כשניכנס לכושר.
