יום הכיפורים מוזכר בתורה בפרשיית המועדים שבספר ויקרא: "בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא". אנו, הרגילים ללוח עברי, ששמות חודשיו הם בבליים, איננו ערים כיאות לכך שבמקרא החודשים נמנים לפי מספרם. החודש הראשון הוא ניסן, בעוד חודש תשרי הוא החודש השביעי בספירת חודשי שנה שמשית. על כן, כדוגמת שבת שהיא היום השביעי המקודש, שמיטה שהיא שנה שביעית מקודשת, גם החודש השביעי מזמין את גילויי הקודש בו באופן מרוכז ומשמעותי. הדבר בא לידי ביטוי ברצף מועדים המהווים "מקראי קודש". אלה נועצים בלוח השנה יסודות שעניינם הוא קרבה בלתי אמצעית אל הקודש, בין אדם לקונו.
במרכז מועדי החודש השביעי נמצא את יום הכיפורים, המתואר כיום כפרה, שעיקרו הוא איסור עשיית מלאכה וחובת עינוי – שני היבטים המשלימים זה את זה, והתורה חוזרת ושונה אותם. הכפלת איסור מלאכה, "שבת שבתון", מלמדת שאין זה איסור כללי בדומה לכל מועד; כאן אי־העשייה נוגעת במהות החג שלפנינו. זהו מועד המייצר שבת שאין בה מלאכה, אבל גם אין בה עונג שבת אלא עינוי שבת, שביתה כללית. בעוד פסח הוא חג החירות וראש השנה הוא יום זיכרון, יום הכיפורים הוא מעין הכלאה בין שני דגמים. שבת שאינה מגיעה לאחר ימי מעשה, אלא קודמת להם; אין בה עונג בעקבות ימי המעשה, אלא מועד שעניינו יצירת שבת שבתון, שביתה לשמה.
לפני ולפנים
ההיבט השני, הכפרה, לוקח אותנו לשפת המושגים של המשכן והמקדש. הכפרה נעשית במקדש דרך עבודת הקורבנות האישית והציבורית, ובמקביל ישנה גם כפרה חיונית נוספת והיא כפרה על המקדש עצמו, שהוזכרה כבר בציווי על בניית מזבח הזהב בסיומה של פרשת תצווה.
כזכור, המקדש בנוי משני חדרים – החדר הפנימי, "קודש הקודשים", שבו נמצא הארון, כלי הקיבול שבתוכו "העדות", לוחות הברית. עליו מונח כלי נוסף העשוי מקשה זהב, הכרובים. במקביל לכך, גם בחדר החיצוני, "הקודש", ישנם שני כלים: שולחן המהווה כלי קיבול לשתים־עשרה כיכרות לחם הפנים, ולצידו, ולא על גביו, מנורה העשויה מקשה זהב.
ניתן לחוש שישנה סימטריה בין שני החדרים. בקודש הקודשים מתגלה קול ה' בהווה מבין הכרובים, הנמצאים מעל לוחות הברית. במקביל, המנורה מביאה את ההארה האנושית בהווה, המתממשת בהתכתבות עם ברית האומה, השייכת לכל שבטי ישראל. מזווית אמנותית יש אפילו דמיון חיצוני בין שני כלי המקשה: מבנה הכרובים הפורשים כנפיהם מעלה מזכיר את מבנה המנורה שקניה פונות כלפי מעלה. הכלי הנוסף בקודש, שנכנס בשל צרכים טכניים, הוא מזבח זהב המהווה מקום להנחת קטורת יומית, וכן לתהליך כפרה אחת לשנה על המקדש עצמו, כמתואר בסוף פרשת תצוה (שמות ל).
תהליך הכפרה המקדשי הראשוני היה אמור להיות על מזבח הזהב בחדר החיצון, בקודש, ללא כניסה אל תוככי קודש הקודשים: "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו" (שמות ל, י). כיצד קרה השינוי? הסבר ראשון לכך הוא שבתחילה הטומאה יכולה הייתה להגיע עד הקודש, המבטא את מעשי האדם עלי אדמות, אבל לא לחדור אל תוככי קודש הקודשים, למתכונת הגילוי האלוקי עצמו. אלא שבעקבות "היום השמיני" לאחר חנוכת המשכן – הרגע שבו הייתה תקווה לגילוי של השכינה מחוץ לאוהל מועד, לעיני כל העם, רגע שבו כבוד ה' נגלה לכל העם הנרגש, ובמקביל אותה אש הביאה למותם של נדב ואביהוא בקרבתם אל ה' – נוצר הצורך במודל כפרה חדש במקדש, עמוק ושורשי יותר.
אפשר להרחיב עוד ולומר שהכפרה מתחילה בקודש הקודשים עצמו – ניקוי וטיהור מטומאה שנכנסה למקום שבו נעשה גילוי קול ה' בעולם, ולא רק כפרה במקום המסמן את מעשי האדם. הטומאה השתרבבה לקודש הקודשים: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא יט). משם, ממקום ההתגלות שאמור להיות מזוכך ונקי אבל מתברר כמקום שכבר בו נדרש תיקון, מתחיל תהליך הכפרה, הנמשך החוצה הרחק דרך השעיר לעזאזל עד הקצה, עד התפוגגות הטומאה במדבר.
חזרה לנקודת הראשית
השינוי בתיאור כפרת המקדש, מכפרה על מקדש הזהב בקודש, לתהליך כפרה מתוך קודש הקודשים והחוצה עד המדבר, מביא לניסוח המיוחד של פרק טז, המחבר כהערת פרשנים רבים ובעיקר הגאון רבי אליהו מווילנה, בין תיאור כניסת אהרן בכל עת לקודש הקודשים לאחר מות בניו (א-כט), לעבודת הכהן הגדול דווקא ביום הכיפורים מדי שנה (כט-לד). כביכול הרגע שבו תהליך הכפרה המקדשי העמיק ונכנס לפני ולפנים, בעקבות גילוי הארת ה' מחוץ למשכן שהביא לשריפת בני אהרן, הוא הרגע שחולל את ההצמדה בתורה בינו ובין יום הכיפורים הכללי, הכפרה השבתית של העם הנעשית בעזרת שביתה ועינוי.
הקישור בין יום הכיפורים שבו ישנה שביתה, חזרה לנקודת הראשית, לחידוש בתפיסת הכפרה המקדשית המתחילה מבפנים, מטיהור המקום שבו קולו של אלוקים מתגלה, הביא לכך ששניהם חוברו יחדיו לאותו יום. יום הכפרה הפנימי, הן של גילוי ה' בעולם והן של עבודת האדם עלי אדמות, יום בו תהליך הניקוי הוא מקצה לקצה, מהפנים והחוצה, מקודש הקודשים ועד למדבר, יום בו אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, מנסים להתכלל באחדות הפנימית, להיות בשתיקה מולה, בענווה, לתת לתהליך הכפרה לנקות אותנו מבפנים. "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים".
