בשעת בין השמשות של כניסת יום הכיפורים, לאחר ההתרגשות מצלילי כל נדרי, בזמן שבית הכנסת מלא מפה לפה, הציבור מצטרף לחזן לאמירת פסוקים העוסקים בסליחה. החזן פותח באמירת הפסוק "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה", ומיד לאחר מכן הציבור אומר שלוש פעמים: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". מה ראו מחברי התפילה להזכיר פסוקים אלו בכניסתו של יום הכיפורים?
פסוקים אלו נאמרו בהקשר של תפילת משה על עם ישראל לאחר חטא המרגלים. מפשוטם נראה שהקב"ה קיבל את התפילה וסלח לעם על חטא המרגלים. אולם מתוך המשך הפסוקים נראה דווקא שהקב"ה לא סלח לעם. מיד לאחר מכן נאמר: "וְאוּלָם חַי אָנִי… כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי… וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם". אם דור יוצאי מצרים לא ייכנס לארץ וימות במדבר, במה מתבטאת סליחתו של הקב"ה?
ואכן, רבנו בחיי סבור שסליחתו של הקב"ה אינה מתייחסת לחטא המרגלים אלא לחטא העגל:
"סלחתי כדברך" – הבינו רז"ל פסוק זה בהרבה מקומות בתלמוד שעל מעשה העגל נאמר, והוא שאמרו: עמד ארבעים יום שלישיים וניתנו לוחות שניות, ויום הכפורים היה יום סליחה וכפרה, שאמר לו "סלחתי כדברך" עוון העגל, אבל עוון זה של מרגלים איני סולח…
לפי פרשנות זו, האמירה "סלחתי כדבריך" מציינת את הכפרה על חטא העגל. במהלך יום הכיפורים ניתנו הלוחות השניים, שהיו סימן לכפרה זו, ומאז הפך יום נתינת הלוחות, י' בתשרי, ליום כפרה וסליחה לדורות.
ואולם, לכאורה היה ראוי שהסליחה על חטא העגל תוזכר בפרשת העגל, בספר שמות. אמנם שם נאמר שהקב"ה ניחם "עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ", אבל מדוע לא הוזכר באותה פרשה שהקב"ה סלח לעם ישראל? כביכול נעקר כתוב ממקומו ונכתב בפרשת המרגלים, כדי ללמדנו שהסליחה ניתנה על חטא העגל ולא על חטא המרגלים.
ציון שני החטאים הללו בכפיפה אחת מחדד את החומרה של חטא המרגלים לעומת חטא העגל. ממבט ראשון חטא העגל חמור יותר, שהרי יסודו ב"עבודה זרה", שדינה חמור וכל איש ישראל מצווה ליהרג ולא לעבור עליה, בעוד התשתית של חטא המרגלים היא הוצאת דיבה ולשון הרע (ראו ילקוט שמעוני תנט). ואולם דווקא חטא העגל התכפר לעם ישראל, בעוד על חטא המרגלים סירב הקב"ה לסלוח. דומה שהסבר לכך ניתן למצוא בדבריו של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק:
בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצוות שמעיות, כמו עבודה זרה ועריות – יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות. לא כן בנימוסיות ומידות כמו מחלוקת לשון הרע, רכילות, גזל, אין בו מלקות… אולם זה דווקא ביחיד העושה, אבל אם הצבור נשחתים, בזה מצאנו להיפך… דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיו בהם דלטורין [בעלי לשון הרע] היו נופלים במלחמה, אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים… הרי שאם הצבור נשחתים במידות, גרוע יותר מאם נשחתים במצוות (משך חכמה שמות יד, כט).
לאמור, ברמה ציבורית ולאומית, חטא לשון הרע חמור יותר. זאת ועוד: דווקא בשעת מלחמה, כשהעם זקוק ללכידות, עלולה לשון הרע לגרום לפירוד ולפילוג. הנזק שעלול להיגרם מלשון הרע בציבור, גדול מכל דבר אחר. קל וחומר כאשר מדובר בציבור שמדבר רע על ציבור אחר ופוסל אותו.
בימים אלו אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה, ועדיין קיימת לצערנו מציאות של הוצאת דיבה ופסילה של ציבור שלם. חלק פוסלים את אלו, אחרים פוסלים את אלו, וכך אנו נמצאים במציאות קשה של פילוג. בכניסתו של יום הכיפורים תשפ"ה, בזמן שנאמר את הפסוקים "סלחתי כדברך", נזכור שיום הכיפורים הוא יום של סליחה וכפרה, אבל באותה נשימה נקבל על עצמנו להימנע מהוצאת דיבה ופסילתו של ציבור שלם. זהו תנאי לכפרה על עם ישראל.
לחבק את הביקורת
שנת המלחמה הציפה רגשות רבים וגרמה לכעסים של ציבורים שחשים פגועים. משפחות של נרצחים ונופלים, משפחות חטופים, משפחות שנעקרו מבתיהם, משפחות של מגויסים שקורסים כלכלית ונפשית. הקשיים האדירים הללו גורמים למתח גדול וכעס רב. המשנה במסכת יומא אומרת: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירַצה את חברו". מי שפגע בחברו צריך לרצות אותו ולפייסו.
החטא הקשה שמלווה אותנו בכל הדורות הוא הפגיעה של יוסף מאחיו. לאחר מותו של יעקב מבקשים האחים מחילה מיוסף:
וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם… וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם (בראשית נ).
נאמר כאן שיוסף מנחם את אחיו, אך לא שהוא מוחל להם. וכך מפרש רבנו בחיי את הדיאלוג:
והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא ביאר הכתוב שמחל להם… ואף על פי שהזכיר הכתוב "וינחם אותם וידבר על לבם", שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף, לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה.
המחילה היא מחיקת העבר, אך יוסף לא היה מסוגל למחוק את העבר ולמחול. מצד שני, יוסף הצליח להתגבר על רגשותיו ולהתפייס כדי לשמור על שלמות המשפחה. הפוגע בחברו חייב בחרטה, בווידוי ובקבלה לעתיד, אבל הוא אינו אמור לבקש את סליחת חברו כי אם לרַצות אותו. לרַצות אין פירושו עד שהנפגע יסלח לפוגע, כי אם עד שיתרצה לקבל את הפוגע כפי שהוא, עם כל ההיסטוריה שביניהם, בדיוק כמו שיוסף קיבל את אחיו.
הטבח הנוראי שפקד את עם ישראל בשמחת תורה התרחש כתוצאה מהתרשלות נוראית של ראשי המדינה והצבא, והחברה הישראלית כולה צריכה לחוש את האחריות לתוצאות המרות. הכעס שקיים בתוך החברה הישראלית, במיוחד אצל אלו שנפגעו קשה כל כך, דורש מהחברה כולה להרגיש בכאבם, להקשיב למצוקתם, ולחבק אותם גם אם קשה לשמוע את דברי הביקורת. ספק אם אותן משפחות יוכלו לסלוח, אבל לכל הפחות נדרשים אנו לשאוף לריצוי ופיוס. לנסות לחפור זה אל זה מחילות של מחילה.
בכל שנה בימי הדין והרחמים אנו מתפללים ועושים חשבון נפש, הן ברמה הפרטית והן ברמה הלאומית, אולם השנה נראה שהמציאות קוראת לנו לתת מקום נרחב מתמיד לרבדים הציבוריים שלנו כעומדים לפני ה'. לתקן כציבור, ולהתחיל מבראשית כציבור. להתקרב גם כשקשה, ולזכור שכפרת יום הכיפורים תלויה בכך שלא נפסול זה את זה אלא להפך, נתרצה אחד לשני. ננתק לרגע את כבלי הפוליטיקה, ונזדהה באופן אמיתי עם סבלו וקשייו של האחר. נהיה לו לאוזן קשבת, נתמוך ונחבק, ורק אז נוכל לשמוע מפי הגבורה: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".
