אמירת "כל נדרי" דומה להקראת הכתובה בחופה

קודם כל נדרי יורד אור גדול מלמעלה, וכל המלאכים והנשמות ירדו ממקומן, ואין שום מקום שיוכל לסבול אותם ולהלבישם, רק מתלבשים בדמעה שאנו מורידין לפני ה' (ר' פינחס מקוריץ, אמרי פנחס, שער ד, קמט)

"כל נדרי" הוא מקטע קצר בפתח תפילות יום הכיפורים, הכולל הכרזה, רובה בארמית, על ביטול והתרת הנדרים, החרמות והשבועות של קהילת המתפללים.

ראשיתה של תפילה זו לוט בערפל. לא ידוע בוודאות מתי ובידי מי חוברה, לא ברור מדוע היא נאמרת בפתח יום הכיפורים ולא בראש השנה, שכן לפי דברי הגמרא יש לעסוק בהפרת נדרים בראשית השנה (נדרים כג, ע"ב), וגם לא נהיר כיצד זכתה למעמדה הרם למרות התנגדותם הנחרצת של רבים מגדולי הדורות אליה, דחיית אמירתה בידי הגאונים עד כדי כינויה "מנהג שטות", והצבעה על רעיעותה ההלכתית בידי רבים מהראשונים.

בישיבות הגדולות של בבל במאות ה־9 וה־10 התנגדו למנהג זה, וראשי הישיבות הפצירו בתלמידיהם שלא להיכנע למנהג בעלי הבתים שאמירת כל נדרי כבר רווחה אצלם. אלא שכבר בדברי רבינו יעקב בעל הטורים נמצא שהוא מביא את התנגדות הגאונים, רב נטרונאי ורב האי, למנהג זה, תוך ידיעה שעל אף ההתנגדות, הציבור אומר אותה וכבר פשט המנהג לאומרה:

רב נטרונאי כתב אין נוהגין לא בב' ישיבות ולא בשום מקום להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, אלא שמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי, אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מאבותינו, דמה מועיל התרה למי שמתנה אחר נדרו שיהא בטל, הלכך אין אנו סוברין ולא נוהגין לעשות כן. וכן כתב רב האי אין מתירין נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, ולא שמענו מרבותינו שהיו עושין כן כל עיקר – אף אתם החמירו כמותינו ואל תשנו ממנהג הישיבות. וכבר פשט המנהג בכל המקומות לאומרו (ארבעה טורים, אורח חיים, תריט).

במילים אחרות: המתפללים, ולא ראשי הישיבות, הם שקבעו את אמירת תפילה זו בראשית היום הקדוש. בדורות המאוחרים יותר, הן השולחן ערוך והן הרמ"א הכריעו בעד אמירתה.

מתפללים משך כל הדורות ייחסו לה משמעויות כבירות. מנגינות עתיקות ואיטיות שיוו לה הד קדומים, ובעת אמירתה בבית הכנסת, כשהקהל לבוש לבן ועטוף בטליתות, מול פרוכת מקטיפה לבנה, מתפשטת אימה נדירה בלבבות, דמעות הלב מתערבות בקולות הניגון מלא התוגה, ועולה התחושה כי רגעי הלב הללו מציפים את תת־המודע היהודי העתיק בצורה המובהקת ביותר.

לכאורה, שעת ערב זו של כניסת היום הקדוש היא הזמן לפיוט שיביא את הלב אל מקורו, מעין שירת "ידיד נפש" הנישאת עם כניסת השבת ונושאת עמה את הנפש מעלה. ואכן, בקהילות הספרדים מנעימים קודם כל־נדרי בפיוט "לך אלי תשוקתי", שיש המייחסים אותו לרבי יהודה הלוי ויש המייחסים אותו לרבי אברהם אבן עזרא, ומילותיו ונעימתו פותחות את הלב, מכניסות בו דבקות ליוצרו ותשוקה לעבודתו. זהו שיר אישי ארוך ועז־מבע, שבו מגלה המתפלל את צפונות לבו ואת כמיהתו אל הקב"ה ואל קרבתו. ויש מן הקהילות שלאחר פיוט זה אף מנעימות בפיוט "שמע קולי", שחיברו רב האי גאון.

מדוע לא להסתפק בפיוטי הלב הללו ולהציב בפסגתם את "כל נדרי"? מדוע דווקא ברגע המרטיט והמרומם ביותר בשנה אנו עוסקים בפרוצדורה מעין־משפטית של התרת נדרים?

מתפללים מהשטח

הרגע הזה של אמירת "כל נדרי" בערב יום הכיפורים דומה אצלי לקריאת הכתובה בחופה רגעים ספורים קודם אמירת שבע ברכות הנישואין. אף היא, כמו תפילת כל נדרי נאמרת בארמית. דווקא ברגעים הנישאים ביותר של הכניסה לברית הזוגיות, עוסקים במסמך משפטי רב־חובות ומלא פירוט נקדני. התמיהה הכפולה, נוכח כל נדרי ומול קריאת הכתובה תחת החופה, עשויה לתפקד כתשובה עצמה.

אכן, אין מילים להלום את הרגעים הללו, אשר יחווירו בהכרח מול האור הגדול היורד מלמעלה, והמלאכים והנשמות היורדות ממקומן ברגעים הללו, כדברי ר' פינחס מקוריץ שהבאנו בפתיחה. אם בתפילות ראש השנה, העולם היה הנוכח המרכזי – היווצרותו מחדש, יצוריו הרבים, הבקשה לידיעתם את ה', הרי שביום הכיפורים האדם, על כשליו וחטאיו, הוא הנוכח. ויש בכך בהלה, אימה וחשש, חרדה של הנברא מול הבורא, של המוגבל שבן־לילה היה ובן־לילה אבד אל מול נאדרותו של המוחלט, הנצחי. והאדם מבקש להתחיל את המפגש עם השגב דווקא באמצעות מילים משפטיות, בשפה שאיננה שפה של פנים אלא של אחור, ובכך הוא נמנע במכוון ממבט ישיר ודיבור מפורש.

אם בראש השנה מצוות היום בשופר, הכלי הקמאי הקודם למילים, הרי שביום הכיפורים אנו כבר מצוידים במילים ובשפה, אבל גם יודעים את מוגבלותה. ואנחנו מעדיפים להיפגש דרך המבט המוסב מטה, העוסק לכאורה במרחבים בירוקרטיים, בשגרה ובכשליה, ולא בדבר עצמו. דווקא בצורה זו אנו מבקשים להיכנס אל היום הקדוש, דווקא המרחב הכמו־אגבי הזה מאפשר לנו להביא את עצמנו בלי חשש, ללא מבטים יוקדים ומילים ומובהקות, ומבלי חשש שהחיצונים והקליפות יטרפו את הרגעים הללו.

כי החיים מגלים לנו שלא פעם הגילוי נמצא דווקא במרחבי האחור, ולא הפנים. כי הפנים דורשות, תובעות את מה שלא פעם קשה לתת ולקבל, ואינן מניחות. דווקא דרך האחור, זה הנעדר לכאורה כל הילה או ברק או עניין, ניתן להיפגש ללא חרדה, ללא הצורך האינטנסיבי שהמפגש בהכרח ירקיע ויצליח. כך, לא פעם הראייה מתרחשת דווקא מתוך האחור, דרך המרחבים הנראים כגשמיים וחסרי מעוף, בחינת "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי", "דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ". באופן זה, דווקא אזורי הצל מתגלים ככאלו המאפשרים לאור לשכון בהם בנחת ובהתיישבות, ללא עוצמה בלתי מבוקרת, ללא מיקוד חד מדי; דווקא מתוכם צומח הרצון הפנימי למפגש עם המֵעבר, עם הנצח, עם הסוד: "נַפְשִׁי חָמְדָה בְּצֵל יָדֶךָ, לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ".

מול ההתנגדות הנזכרת בדברי הגאונים לעיסוק בנדרים בכלל ולאמירת כל נדרי בפרט, ונוכח השאלה הגדולה ביחס לתוקפו ההלכתי של אקט ההתרה הנעשה בתפילה זו, נראה שתפילה זו צמחה מלמטה, מהשטח. ההמון הגיע ביום הכיפורים לבתי הכנסת, לרבים מתוכו היה זה ביקור חד־שנתי, והוא דרש לנצל את הגעתו למטרות נוספות, דוגמת התרת נדרי השנה החולפת.

בדומה לשפה, שכוחה מגיע מהציבור הרחב ולא מההנהגה, כך הקיום ההלכתי והמנהגים שלנו מקבלים את כוחם מהציבור, ברוח הביטוי התלמודי ביחס להלכה שאינה פסוקה: "פוּק חָזִי מַאי עַמָא דָבַר", צא וראה מה העם נוהג). "על כן כל דבר שהוא מורגל בפי הציבור, ראוי לסמוך עליו כאלו הם דברי הנביא" (החיד"א, שו"ת יוסף אומץ, י). המנהגים מקבלים את תוקפם מ'תורת האב' יותר מאשר מ'תורת הרב'. לכן, על אף ההתנגדות הגלויה של הפוסקים הקדמונים ל"כל נדרי", הרי שזהו מנהגם של ישראל. ועם התפילה הזו, מרובת ההסתייגויות ההלכתיות, אנו באים אל הקודש פנימה.

כמו תשליך וכפרות

מנהג התרת הנדרים איננו המנהג היחיד בימים הנוראים שהעולם ההלכתי התנגד לו בקול, אך הציבור המשיך בו. כזה הוא מנהג התשליך המתקיים ביומו הראשון של ראש השנה. הוא מוזכר לראשונה בדברי המהרי"ל, תוך ביקורת על כך שהמנהג נכרך גם בזריקת אוכל לדגים, "חילול יום טוב". המקובלים אימצו את מנהג התשליך בחום, ונראה שהם הביאו לתפוצתו בארצות המזרח. וכך כתב האר"י ביחס אליו:

ענין המנהג שנהגו האשכנזים לילך ביום ראשון דראש השנה אחר תפלת המנחה מעט קודם שקיעת החמה אצל הים הגדול או אצל מעיין או באר מים חיים וקורים אותו תשליך, הנה הוא מנהג יפה, ויותר טוב הוא אם יהיה חוץ לעיר, ויעמוד על שפת הים או על שפת הבאר או המעיין.

השולחן ערוך לא מזכיר מנהג זה, ורק הרמ"א עושה זאת. ועדיין נמצא התנגדות רבה למנהג זה אף אצל פוסקים אשכנזים מאוחרים, אם בשל החשש, המובא אצל בעל "ערוך השולחן", מעירוב בין המינים, ואם בשל החשש המובא בדברי האדר"ת, שמנהג זה של תפילה מול מקור מים עשוי לעורר בוז וללעג מצד השכנים הגויים.

כזה הוא גם מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים. הרשב"א והרמב"ן התנגדו לו נחרצות וכתבו שהוא "מדרכי האמורי". גם השולחן ערוך הביע הסתייגות מובהקת והורה כי "יש למנוע המנהג", ועדיין נהגו אותו ישראל בכל תפוצותיהם. מתברר שבימים הללו ישנם וקטורים נוספים שפועלים בלבבות מלבד ההלכה הצרופה. אלו הם המנהגים המסורתיים שהלב ממשיך לנהוג בהם, גם אם פוסקים חשובים במשך הדורות ניסו למנוע אותם.

אכן, אלה אינם מנהגים פשוטים וברורים. תפילת כל נדרי איננה תפילה שתפורה היטב, שזכתה להסכמה רחבה, תפילה "מוצלחת" שעוברת חלק בגרון; זו תפילה שבבסיסה פקפוק פנימי ומחלוקת, ואיתה האדם, שבבסיסו פקפוק פנימי ומחלוקת, מגיע אל הקב"ה בראשית היום הקדוש, וכמו לוחש לו: "קבל אותי כפי שאתה מקבל את התפילה הזו. גם עליה יש ערעורים, וגם עלי ישנם ערעורים. קבל את שנינו יחד, גם ללא הצדקה".

לא פעם הולך האדם לבדו בעולם, וביתר שאת הוא לבדו מול כשליו הרבים, אבל ברגעים הללו הוא גם שותף להיווצרות הקהילה, קהילה שאין בה ועדות קבלה ומעגלים חברתיים סגורים, אלא קהילה שנוצרה בזה הרגע, מקבלת אליה את האדם באשר הוא, ומתירה לכולם להתיר את הרתיעה וההסתייגות מהזולת ולהתפלל זה עם זה: "אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים".

ברגעים הללו, המתפלל הוא חלק מקהילה הטרוגנית וממשית המבקשת על חייה, הניגשת ללא כל פראזה ומתירה את כשליה. והיא עושה זאת בצורה שהיא לכאורה משפטית־רשמית בלבד, אבל נדמה כי דווקא בשל חוסר היומרה שבמעשה זה, ודווקא בשל היעדר המילים המליציות וחסרות הכיסוי, היא זוכה למענה שלה לעצמה, ובהכרח גם למענה ולהסכמה מן העליונים: "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה".

גורל משפחתי

עסקנו ביתרון השפה המשפטית, הבירוקרטית, דווקא במצבים אינטימיים, דוגמת החופה וכל נדרי. הדבר מתקשר אצלי להבדל העקרוני שבין ברית הגורל לברית הייעוד. לכאורה המבוקש הוא ברית ייעוד, יעד וחלום משותף שאליו חותרים והולכים יחד השותפים לברית. אולם שוברה של ברית זו בצידה: באין ייעוד עמוק אחד ומשותף, הרי שגם הקשר המינימלי הקיים, הולך ומתפורר. נסו בהקשר זה להיזכר ביום כיפור שעבר, של תשפ"ד. הוא שימש ייצוג נוקב ונורא להתפוררות מעין זו, שבה כל צד רואה את ייעודו בצורה קוטבית אל הצד השני, עד לרגע ההתלקחות בליל היום הקדוש בתל־אביב.

לעומת זאת, דווקא ברית הגורל עשויה להיות מצע אפשרי וריאלי למשותף. ברית לכאורה מינורית זו, אינה מבקשת גדולות ונפלאות, אך היא צומחת מתוך הקיים והיש, מתוך האיום המושת על שנינו, ובכוחה ליצור חיבור עז ומשמעותי יותר מכל הניסיונות לעצב ייעוד משותף המייצרים התנגשות מיותרת.

ביום כיפורים זה, תשפ"ה, כולנו כבר מבינים עד כמה האיום שמולנו בשבעת הגזרות הוא ממשי. אכן התעשתנו בחודש האחרון בצפון, אבל הסכנה עדיין משחרת מעל שמינו. דווקא הידיעה הזו היא שיוצרת חיבור עמוק ונאמן, היא שיכולה לעשות את מה שהחלום המשותף לא הצליח.

משפחה נבנית על גורל משותף, על ערבות הדדית, על דאגה ושותפות בחיים עצמם, בשמחות כמו גם בכאבים, אך לא בהכרח על ייעוד משותף או על הסכמות בנושאים הגדולים. ובכך כוחה. בנופשים המשפחתיים עם המשפחה המורחבת אנחנו יודעים לא להציף את הטריגרים, לא להעלות את מוקדי המחלוקת בינינו. אנחנו מעדיפים לטייל ולשחק ולשיר יחד. זה פורה יותר. וכשמישהו מאיתנו זקוק לעזרה, כולנו שם בשבילו.

השנה נחזור עוד יותר לחיק המשפחה. נתקן בכך את חטא מכירת יוסף, ונדע שבמקום לריב על חלומות ולהשליך אח לבור, מוטב שנהיה יחד, ולו בשל המציאות שמכריחה אותנו לעשות זאת.

אני רוצה לסיים את הדברים בציטוט מדברי גיבור ישראל מנחם קלמנזון בטקס קבלת פרס ישראל, מי שבפועלו ההרואי המחיש מה זו אחווה משפחתית ועד היכן היא מגיעה:

(אחי) אלחנן, שאהב חיים ואהב את משפחתו, ידע את הסכנה ואף באמצע הלילה אמר לי שהוא לא רוצה לחזור לתופת הזאת, אבל למרות הפחד הוא בחר להיכנס פעם אחר פעם. לא שאלנו את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, הלמה היה ברור. באמצע אותו הלילה כבר היה קשה מאוד, העייפות והפחד לא הרפו, אבל לא יכולנו להפסיק, כמו שהסביר איתיאל: "כאשר אתה יודע שהאח שלך בסכנה אין לך באמת חופש בחירה".

בבית משפחת מאיר, מיכל סירבה לפתוח את הדלת. היא ואחותה פחדו מדי. מיכל מבעד לדלת התחננה, "תדבר שנשמע את העברית שלך", והיא לא פתחה עד אשר צעקתי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". והדלת נפתחה מיד. אתוודה, לא הייתה זו תפילה, זו הייתה זעקה: 'אני יהודי, אני פה בשבילך, בבקשה תפתחי את הדלת'. הקריאה הזאת, הצהרת החיבור הזו, הדהדה ברחבי העוטף באותו היום על ידי עוד אלפי לוחמים שיצאו מתוך ערבות הדדית עמוקה, אנשי עבודה, חינוך ומחקר, אשר עזבו הכול וסיכנו הכול. והכול מתוך רעות ואחוות אחים.

לא עוד נריב ללא ראיית הטוב שבעם הזה, כי דמי אחינו צועקים אלינו מהאדמה, כי שומר אחי אנוכי.