מנגנוני ההגנה הטבועים בנו, כשמם כן הם, מגינים עלינו. מפני מה? על פי הפסיכואנליזה, מטרתם להגן בראש ובראשונה מפני חרדות. אחד הגורמים העיקריים המייצרים חרדות נובע מהצפת־יתר רגשית, המובילה לתחושת טביעה. לאדם יש מנגנון פנימי טבעי המונע ממנו להיות מודע באופן מלא לרגשות השליליים העולים בו. ואולם הגנת־יתר מייצרת גם היא נקודות תורפה, וחוסמת אותנו מן האפשרות לתקן מרחבים שנכשלנו בהם. ההדחקה משאירה את הרגשות השליליים במרחב הלא־מודע, והם עלולים להפעיל את האדם במצבים של אובדן שליטה ובאופן שאיננו מווסת.
המתח הזה שבין הצפה להדחקה עולה בצורה חזקה במיוחד בימים של סוף שנה וראשיתה. איך לגשת אל הניסיונות שתמו? מה עושים עם תחושות האשמה וההחמצה? וכיצד ישליך הדבר על הניסיונות שיחלו עתה? מה יסייע לספינה להפליג בבטחה, מבלי לעלות על שרטון?
אבקש להתבונן במתח הזה דרך עיון למדני־הלכתי במצוות הווידוי של יום הכיפורים.
היו ימים
התלמוד הבבלי במסכת יומא (פו, ב) מציג שתי מחלוקות תנאים על פרטי מצוות הווידוי:
תנו רבנן: עבירות שהתוודה עליהן יום הכפורים זה – לא יתוודה עליהן יום הכפורים אחר. ואם שנה בהן [חזר עליהן] – צריך להתוודות יום הכפורים אחר. ואם לא שנה בהן וחזר והתוודה עליהן – עליו הכתוב אומר "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ".
רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שכן שהוא משובח, שנאמר "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָּמִיד".
תנא־קמא קובע שרק אם אדם חזר וחטָא באותו החֵטא בשנה שלאחר הווידוי, עליו לחזור ולהתוודות. ואולם אם הצליח האדם לעמוד בחובת "עזיבת החטא", לא רק שאינו צריך להתוודות על חטאי העבר, יש אפילו פסול בדבר, והוא משול להתפלשות בקיא של עצמך; זה גם מסריח וגם טיפשי. לעומת זאת ר' אליעזר בן יעקב סבור שדבר משובח הוא לחזור ולהתוודות, כפי שהצהיר דוד המלך: "וחטאתי נגדי תמיד".
ממה חושש תנא־קמא? נראה שיש כאן שני טעמים. הראשון, לעיתים ההתפלשות בחטא דווקא גורמת לאדם לחזור ולחטוא. אדם צריך לדעת לשים את הדברים מאחוריו, ולהמשיך הלאה בחייו. מי שכל הזמן תקוע בכישלונות העבר, יתקשה להתקדם למקום טוב יותר. אם יהיה שקוע בנפילות שלו, מתי ימצא זמן לקום?
הטעם השני הוא רומנטיזציה של החטא. כמו אותו חוזר בתשובה שמביאים אותו לישיבה תיכונית ולאולפנה, כדי לספר כיצד הסתובב באשראמים בהודו, במועדונים בברלין ובאכסניות בדרום־אמריקה, לפני שראה את האור ושב בתשובה. ובתוך דבריו, שיכולים להיות כנים ואותנטיים לחלוטין, יש אולי גם שמץ של "איזה מגניב הייתי". הליצנים בישיבה שבה למדתי נהגו לומר שהרצאות כאלה משכנעות אותם לעשות אותו דבר: לפרוק עול, להסתובב בכל העולם, ובסוף לחזור בתשובה.
לעומת תנא־קמא, ר' אליעזר בן יעקב חרד מכך שאם האדם ישכח את חטאיו, הוא ישכח גם את מה שהוביל אליהם, וממילא לא יידע להישמר כראוי משידור חוזר. אצל אדם שחטא בעבר יש סיכוי שהדבר יקרה שוב, ועליו להיות זהיר ומחושב כדי לדאוג שהדבר לא יישנה. בשל כך עליו לשים לנגד עיניו את החטא, גם בשנים הבאות.
הזרה פנימית
הברייתא ממשיכה:
וצריך לפרוט את החטא, שנאמר "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱ־לֹהֵי זָהָב", דברי רבי יהודה בן בבא.
רבי עקיבא אומר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה".
יש מקום לשאול באיזו מידה שתי המחלוקות מתחברות (כלומר אולי בשנה הראשונה פורטים את החטא ואחר כך לא, או שלדעת ר' עקיבא אפילו בפעם הראשונה לא טוב לפרוט). כך או כך, אפשר לראות כאן זווית נוספת של אותו מתח. לדעת רבי עקיבא מספיק להזכיר את עובדת החטא, ואילו פירוט שלו מביא לאותן התפלשות ורומנטיזציה שהזכרנו.
פירוט יתר של החטא עשוי להזכיר את אותו חוזר בתשובה שמביאים לישיבה תיכונית ולאולפנה, כדי לספר כיצד הסתובב באשראמים בהודו ובמועדונים בברלין, לפני שראה את האור. ובתוך דבריו, שיכולים להיות כנים ואותנטיים לחלוטין, יש אולי גם שמץ של "איזה מגניב הייתי"
כדי להבין טוב יותר את דעתו החולקת של ר' יהודה בן בבא, נעיין בפסוקים שעליהם הוא מתבסס:
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱ־לוֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות לב).
זהו חלק מהדיאלוג השני של ה' ומשה סביב חטא העגל. הראשון התקיים עוד לפני שמשה ירד מהר סיני. ה' סיפר לו על החטא ובישר לו על כוונתו להשמיד את העם, לבד ממשה עצמו. משה חילה את פניו של האל, והצליח לשכנע אותו לבטל את הגזירה. שלוש קושיות עולות בקריאת הפסוקים:
א. מדוע צריך היה משה לפרוט את החטא? הרי הקב"ה כבר יודע מה קרה! יתרה מכך – הוא זה שסיפר למשה על החטא הזה מלכתחילה, בדיאלוג הראשון.
ב. מדוע בבקשת המחילה הראשונה לא פירט משה את החטא של עם ישראל?
ג. מדוע משה מזכיר שוב את סירובו לכך שה' ימחה את העם, והרי הקב"ה כבר ויתר על עונש זה?
בעקבות ר' יהודה בן בבא, יכול הקורא לראות בעיני רוחו את הדיאלוג בין ה' ומשה כך: ה' מספר למשה: 'עם ישראל חטא בחטא חמור של עבודה זרה. רד מהר ותדע שאני הולך להשמיד אותם'. משה חותר מיד תחת כיסא הכבוד כדי שהקב"ה יימנע מלעשות זאת. בשלב הזה משה לא באמת מפנים שעם ישראל חטא. הוא רק רוצה להרחיק עד כמה שניתן את הסכנה המיידית שנשקפת לעם מאת ה'.
כאשר משה רבינו יורד ורואה בפועל את המסיבה הפרועה והחטאים החמורים, הוא מעבד את הנתונים מחדש. הוא חווה מקרוב את הבור שאליו נפל העם שלו, את הטומאה ואת הזוהמה. הוא אולי אפילו מבין קצת מהיכן נבע הרצון הראשוני של הקב"ה למחות אותם. או־אז הוא רץ בחזרה לקב"ה ואומר לו (כביכול): 'אתה לא מאמין מה ראיתי. עם ישראל חטא חטא חמור במיוחד של עבודה זרה. אני מבין שאתה רוצה למחות אותם ואני מסרב בכל תוקף. אם אתה מוותר עליהם, אתה מוותר גם עלי'. הקב"ה עונה לו: 'אני יודע, הרי אני זה שסיפרתי לך. ואם אתה זוכר, כבר שכנעת אותי לא להשמיד ולמחות אותם'. ומשה רבנו משיב: 'כן, אבל עכשיו ראיתי את זה במו עיניי. הם באמת עשו את כל מה שאמרת. עכשיו אני מבין הרבה יותר טוב איך ומדוע רצית למחות אותם, ולכן אני חוזר ומבקש חרטה בשמם, ואף מצהיר שאם לא תסלח, גם אני לא חלק מהסיפור'.
כאשר משה ראה בעיניו את הריאליזם הבוטה של החטא, בער בו לפתע מנוע פנימי שהוביל אותו למסור את נפשו לטובת עם ישראל. ההתנסות מקרוב בנוראותו של חטא העגל, הניעה את המסע לעבר התשובה והתיקון.
בחזרה אל הברייתא: כאשר אדם מתוודה, זהו לא רק ביטוי לחרטה שלו על חטאיו. הווידוי יוצר, או למצער מחזק, את אותה חרטה. אם האדם ישאיר את הדברים עמומים כלפי חוץ, הם עשויים להישאר עמומים גם כלפי פנים. אבל כאשר האדם חייב להתוודות תוך פירוט כל מה שעשה, הוא מסתכל מחדש על אותו חטא, והוא פשוט לא מאמין שבאמת עשה את החטא הזה. בשלב זה נוצרת הזרה של האדם מול חטאו. הוא מתבונן "מבחוץ" על עצמו, וחש זעזוע עמוק ממה שביצע. אחרי תחושת ניכור בין האדם ובין מעשיו, הוא נזכר מי באמת עשה אותם. או־אז החרטה עמוקה יותר ומכוונת יותר.
אכן, בפירוט הזה יש גם סכנה שהאדם יתייאש מעצמו ויישאר בתוך מצרי החטא, אבל ר' יהודה בן בבא סבור שהסכנה מהצד השני גדולה יותר – שהמתוודה לא באמת מתחרט על חטאו, כל עוד הוא מדחיק את עצם קיומו.
אם כן, פגשנו בארבע דעות תנאיות היושבות על המתח שבין הצפה להדחקה. כולם מעוניינים בתיקון ובתשובה, כולם חוששים שהתמקדות במוטיב אחד תחסום את אפשרות התיקון העמוק. הדחקה מאפשרת היחלצות, אבל גם התכחשות לעצם החטא. הצפה מסכנת את האדם בטביעה, אבל מזמינה אותו לסלוד מהחטא באופן שלא ישוב אליו יותר.
לזכור קדימה
הכיוונים השונים בסוגיה זו מקבלים ביטוי גם אצל גדולי הפוסקים.
הרמב"ם קובע בהלכות תשובה (פרק ב) שיש לפרוט את החטא, ושיש לשוב ולהתוודות בשנים הבאות בבחינת "וחטאתי נגדי תמיד". הוא מוסיף שיש מעלה להתוודות בפומבי, (בהסתייגות שהדבר נכון בעבירות שבין אדם לחברו, אך בעבירות שבין אדם למקום זוהי עזות פנים, ועל זה נאמר 'אשרי… כסוי חטאה'). כלומר, הרמב"ם פנה לחלוטין לכיוון המציף.
כך הסביר זאת ר' ישראל מקוזניץ, בהקשר של חטא העגל:
עיקר התשובה הוא החרטה והמרירות בלב, וצריך כל כך להתמרמר עד שיעלה חרון אפו בלבו על עצמו ויכעוס וירגז על יצרו לאמר מה עשית לי וגמלת לנפשי רעה והאבדת אותה מקרב עמה, ואין לי מצח להרים ראש על ידי עצתך הרעה, עד שיבכה ויתנחם וישוב באמת ויקבל על עצמו שלא יחטא עוד. וצריך כל כך להרבות עד שיתגלה מצפוני לבו לפני יודע תעלומות וצופה עתידות ברוך הוא, והוא יעיד עליו שלא ישוב לזה החטא לעולם, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (עבודת ישראל, פרשת פרה).
הווידוי מוביל ל"חרטה" ול"מרירות בלב", עד כדי כך שהאדם לא יכול לסבול את ההתפלשות בחטא, והוא נחלץ משם כל עוד רוחו בו.
ברם, נדמה שיש כאן קומה נוספת בדבריו של המגיד מקוזניץ. עד עתה דיברנו על תחושת האשמה, העצבות והבושה, ועל הסלידה מהמקום שאליו הגיע האדם בחטאו. ר' ישראל אומר שיש שלב מטרים, והוא חרון אף. האדם ממש עושה דין בעצמו. האמירה "אני לא מאמין לאן הגעתי" נאמרת לא רק בתסכול, אלא מתוך כעס. משם נולדים הבושה, הבכי והחרטה. וכיוון שהדין נוקב ויורד עד השיתין, מתגלים מצפוני הלב, והדין מוכרע – החטא הזה לא יתרחש יותר לעולם. האדם חופר בנפשו חפירה עמוקה ונוקבת, עד שתהומות הלב מציפים אותו ומנקים את זוהמת החטא.
בשונה מהרמב"ם, ר' יוסף קארו מבצע ריקוד עדין בין הצפה להדחקה:
אין צריך לפרט החטא; ואם רצה לפרט, הרשות בידו; ואם מתוודה בלחש, נכון לפרט החטא.
עוונות שהתוודה עליהם ביום הכיפורים שעבר, ולא שינה עליהם, אפילו הכי יכול לחזור ולהתוודות עליהם (שולחן ערוך אורח חיים, תרז).
ראשית "אין צריך לפרט החטא", אולם "אם רצה", הרי ש"הרשות בידו". ואפילו כשראוי לעשות זאת, הניסוח עדין – "נכון לפרט החטא", ובתנאי שזה בלחש ולא בפומבי. ר' יוסף קארו מקפיד שלא לקבוע מסמרות לאף צד, כי הדבר מסור ללב. יש מי שהתשובה תבוא אם יציף, ויש מי שתבוא לו אם ידחיק. ותמיד נדרש מאיתנו להיות מודעים למחיר שאולי משלמים בהקצנה לאחד הקצוות.
כך גם בהמשך: אם לא חזר ועבר את אותן עבירות, מחד אין חובה לחזור ולהתוודות בשנים הבאות, כלומר זה לא בהכרח "משובח" כדעת ר' אליעזר בן יעקב בברייתא. מאידך זה גם לא דבר רע וטיפשי, "ככלב השב על קיאו" כשיטת תנא קמא שם, אלא "יכול לחזור ולהתוודות". זו אפשרות שעומדת לפתחו של האדם, ועליו לבחון את עצמו מהו הנתיב הראוי לו באותה העת. האם פירוט החטאים הוא הדרך הנכונה להישמר שלא ליפול בהם שוב, או שמא ההתפלשות בחטא דווקא תחסום את האפשרות להתקדם הלאה, ומוטב להתמקד ב"עשה טוב"?
במהלך השנה החולפת צבר האדם הצלחות וכישלונות. כעת הוא נדרש להתבונן בהם ולהגיב אליהם. ברם, "זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן". ההיזכרות היא בעבר, אבל היעד הוא אל העתיד. הקב"ה מתואר בברכת זיכרונות כמי ש"צופה ומביט עד סוף כל הדורות". ההיזכרות היא גם קדימה, לא רק לאחור. ובהקשר של הווידוי – התיקון הוא של העבר, אבל הסיבה היא השיפור קדימה. לכן חשוב כל כך לדייק את הדרך הנכונה לעזיבת החטא. ר' יוסף קארו קורא לנו להתנקות מבלי להתפלש בקיא. לרקוד כראוי בין הצפה להדחקה, מבלי לקרוס לאחד הבורות הללו.
אופן ריקוד נוסף, כפשוטו ממש, מציע לנו ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, קעח), והוא שונה בתכלית. לדבריו חובה לפרט את החטא במלואו, אך הדרך לכך עוברת בריקודים מתוך "שמחה של מצוה, כגון חתונה של מצוה". נראה שגם הוא חושש מהכבדות הפוטנציאלית של וידוי מפורט. אך במקום לוותר על הפירוט הוא מקליל את אופן מציאתו, ובכך מכניס את התיקון לפגם החטא אל תוך הליך הווידוי עצמו.
המקורות ההלכתיים והחסידיים מציעים לנו אפוא ספקטרום של דרכי התוודות. יש כאן מרחב אישי־קיומי עשיר של מחוות וצורות עמידה מול הקב"ה בשעת הווידוי, והמתפלל המבקש לשוב מחטאו יכול לבחור את הנתיב המותאם לו יותר בעת תשובתו.
בין הטיפות
שנה מטלטלת עברנו. כל אחד ואחד מאיתנו. אל במציאות המוצפת בהפגנות סוערות ובמחלוקות פנימיות מערערות, חדרה בשמיני־עצרת תשפ"ד סערה גדולה הרבה יותר, של מראות כאוטיים ואובדן שליטה ברמה הבסיסית ביותר. מחזות סוריאליסטיים קרמו עור וגידים לנגד עינינו. כל המנגנונים הנפשיים הזדקרו באחת אל מול ההצפה הזו. יש מי שמיהר לגונן על עצמו, ויש מי שעמד חשוף. מי שצרך סרטונים, ומי שכיבה את החדשות וחיכה לימים אחרים. ובתוך כך – חטופים, משפחות שכולות, גיוס המוני, התלקחות בצפון, גילוי האור והטוב שבעם ובמדינה שלנו. וגם: חזרה מסוימת אל המחלוקות והקונפליקטים, זעם קדוש וחשדנות. רכבת הרים רגשית שיכולה להקיף חיים שלמים, בשנה אחת.
איך תיראה ההפלגה שלנו מהניסיונות שתמו בתשפ"ד לניסיונות שהחלו בתשפ"ה? על מה עלינו להתוודות? ובעיקר, כיצד עלינו להתוודות על אותם "חטאים" – בהצפה או בכיסוי?
נדמה לי שגם אם מציפים, יש לעשות זאת בעדינות. רובנו זקוקים למידה מסוימת של הדחקה. אולם עלינו לעמוד על המשמר שלא להפוך לאטומים. שלא יהיה אדם אדיש לרגשותיו, ושלא נהיה אדישים אחד כלפי השני.
את ריבוי האפשרויות המוצעות בפני המתוודה היחיד העומד מול אלוהיו, ניתן לתרגם גם לעמידה שלנו אחד כלפי השני, כעם וכלאום: להיות עדינים. ללמוד לרקוד בין הטיפות, ולוודא שהטיפות לא תהפוכנה לסערה שתסחף אותנו.
