מדי בוקר, כשאני בודק מה התחדש במערכת היחסים של ממשל טראמפ עם הרשות הפלסטינית, אני מחפש בשבע עיניים את ידיעת הזהב. הגזרות שמטיל ממשל טראמפ על הרשות אמנם ממשיכות בקצב מסחרר ובכל שבוע אנחנו זוכים לעוד בשורה בנושא, אבל כל אלה אינן מה שאני מחכה לו. ביטול תקציבי אונר"א, שינוי מעמד הפליטים והגדרתו מחדש, סגירת הנציגות בוושינגטון, והבשורות הטריות על גירוש השגריר הפלסטיני מוושינגטון וביטול התקציבים לגופים המנהלים "מפגשי שלום" בין פלסטינים לישראלים – כל אלה הן אמנם ידיעות מרנינות נפש, אבל לא אותן אני מחפש.
השאלה הגדולה היא אם הרטוריקה של נציגי ממשל טראמפ כנה – אם אכן כל הגזרות האלה באו רק כעונש לרשות על סרבנותה לשתף פעולה עם "עסקת המאה" של הנשיא, ותכליתן רק להחזיר את הרשות לשולחן הדיונים; או לחלופין, אם הגזרות נועדו לייבש את הרשות הפלסטינית, ולהעביר אותה אחת ולתמיד מן העולם. שתי האפשרויות עדיין פתוחות. אם האפשרות הראשונה נכונה, הגזרות האלה אמנם משמחות אבל אין בהן כדי לשנות את המצב מיסודו והן אינן מוליכות לפתרון אמיתי של "הבעיה הפלסטינית".
ידיעת הזהב שאני מצפה לה בכיליון עיניים היא ידיעה על מגעים שמנהלים גורמים אמריקנים עם מנהיגות מקומית של הערבים תושבי יהודה ושומרון – ראשי חמולות, ראשי ערים וכפרים, נציגים כאלה ואחרים של התושבים, אנשים כמו פעיל זכויות האדם באסם עיד למשל – שנעשים מעל לראשה של הרשות הפלסטינית, תוך התעלמות ממנה ומתוך עקיפתה. לידיעה כזו אני מייחל.
כי כל הסכם עם הרשות הפלסטינית, גם אם בתנאים הטובים ביותר מבחינתנו, איננו יכול לשנות את המצב מיסודו. הסכם עם הרשות הפלסטינית וארגון אש"ף לעולם איננו יכול לפתור את "הבעיה הפלסטינית". כי שורש הבעיה הוא בתביעת הבעלות הלאומית "הפלסטינית" השקרית על הארץ הזאת – תביעת בעלות מתחרה, נגדית ועוינת לזו שלנו. כל עוד זו לא הוכרעה, שום דבר לא השתנה. הסכם עם הרשות חייב להיחתם עם בעלי התביעה השקרית הזאת, ולכן יותיר אותה על כנה. הוא לא יעקור אותה מן השורש, הוא רק ינציח אותה.
כל עוד מונף בתחומי ארץ ישראל הדגל הפלסטיני, ולו בראש מתחם אחד מצומצם ברמאללה, ולו במסגרת "קונפדרציה" עם ירדן, לא הוסרה התביעה הלאומית השקרית הזאת. ממילא, במקרה הטוב ביותר, חל רק שיפור מקומי במסגרת המדינית־ביטחונית והגיאו־פוליטית שאנו נתונים בה. זה לא שינוי המסגרת מיסודה. מחר ייפול או יתחלף טראמפ, ישתנו האינטרסים של מדינות ערב "המתונות", ישתלט החמאס או יעלה בבחירות, והשורש הפורה ראש ולענה הזה ישוב לפרוח אף שקוצצו כנפיו וענפיו, וביתר שאת.
אנחנו נוהגים להשוות בין התוכניות המדיניות לפי פרמטר השטח: האם מדובר על סיפוח כל שטחי C, או רק גושי ההתיישבות, או רק ירושלים המורחבת, וכדומה. אבל לא זה הקריטריון הראוי: השאלה העקרונית אינה גודל השטח המסופח אלא מעמדו המדיני של השטח שנותר. האם תוחל עליו ריבונות ישראלית או לא. זו השאלה החשובה.
כל עוד הרשות קיימת היא חייבת להיות עוינת לישראל. היא מוכרחה להסית נגדנו ולהותיר אותנו כאויביה הראשיים, שכן אין שום "יחד" אחר שמסוגל לגבש ולאחד את הערב־רב הערבי הזה, אוסף האינדיווידואלים שמכונים ברמייה "העם הפלסטיני". "ההתנגדות" היא הדבק היחיד שלהם.
הדרך היחידה לשנות את המצב מיסודו היא הכרעת היומרה הלאומית שלהם, עקירתה ועקירת המדברים בשמה מן השורש. הדבר מחייב הכרעה מדינית: החלת מטריית ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה ושומרון וחיסול הרשות הפלסטינית. מתחת למטריית הריבונות הזאת, על בסיס אינדיווידואלי, אזורי או חמולתי – אבל בשום אופן לא לאומי – ייתכנו פתרונות רבים ומגוונים.
השאלה שמטרידה אותי היא אם הגזרות של ממשל טראמפ נועדו להביא את הרשות הפלסטינית לשולחן המשא ומתן, או נועדו למוטט אותה. אם נראה שבד בבד עם הגזרות האלה ממשל טראמפ מתחיל לנהל מגעים מדיניים עם נציגים מקומיים אותנטיים, שמה שמעסיק אותם אינן תביעות לאומיות אלא תביעות אנושיות לשיפור חיי האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון – על בסיס של חמולות, מועצות אזוריות או אפילו קנטונים כפי שהציע דר' מרדכי קידר – יהיה זה אות שיש ממש בתוכנית האמריקנית.
יש גורמים ערביים רבים בשטח שמבינים שהרשות הפלסטינית דואגת לעצמה בלבד ומזיקה לענייניהם, והיו שמחים מאוד לראות את קיצה ולבוא במקומה. אם מול אלה תעמוד ארה"ב של אמריקה בכל כובד משקלה ועוצמתה הכלכלית והפוליטית, הם יחושו שיש על מי לסמוך, שיש עם מי לעבוד ולדבר, יעזו להסתכן, ייטלו אחריות ויעשו את המהלך הזה.
כל עוד אפיק כזה אינו מתפתח, יש בגזרות של ממשל טראמפ חדש אבל אין בהן ממש.
