הספר "אליהו", שראה אור בגרמנית לפני מאה שנה בדיוק, רלוונטי היום יותר מתמיד. תרגומו לעברית הוא הזדמנות מצוינת להתוודע להוגה מעניין, ד"ר יצחק ברויאר, שכמעט נשכח מלב. אף שחלק גדול מכתביו תורגמו מגרמנית לעברית, כולל כמה מהחשובים שבהם בשנים האחרונות, ברויאר נותר הוגה שולי יחסית. אין בכך כדי להפתיע: ברויאר היה הוגה חרדי במוצהר, נכדו וממשיך דרכו של רש"ר הירש, מתנגד חריף לציונות החילונית ולשיתוף פעולה עם חילונים בכלל, ולכן מעורר רתיעה בציבור הדתי־לאומי. אך למרות היותו ממייסדי אגודת ישראל, גם בציבור החרדי דבריו לא זוכים להד, בשל המודרניות שבו, ובשל ראייתו את תקופתנו כתקופה משיחית התובעת מאיתנו להקים מדינה יהודית ("מדינת התורה", כמובן).
היעדר העיסוק בברויאר נובע אולי גם מכך שכמשפטן ומומחה בפילוסופיה של המשפט, הוא העמיד את ההלכה והציות במרכז תפיסת היהדות שלו, הן לפרט והן כבסיס הלאומיות והמדינה (ברויאר היה למעשה ראשון הדוגלים במדינת הלכה, קרי מדינה שחוקיה הם הוראות ההלכה). תפיסה זו יכולה להיראות לנו כקשוחה ונוקשה, כזו שמחמיצה את הפנים השוחקות יותר של היהדות. והנה דווקא בספר ייחודי זה מתגלות הפנים הרכות של ברויאר, כאשר הוא מעמיד במרכז היהדות לא את ההלכה והחוק אלא את המשפחה.
הולדתו של הספר, כפי שנגלה מפתיחתו, במשבר אישי: פטירתו של אליהו, בנו של המחבר, שעות אחדות לאחר לידתו. הצער האישי הוביל את האב השכול לחשבון נפש נוקב על גבריות, אבהות ומשפחתיות.
"הסרתי מעלי את היהירות הגברית"
אם סבו, רש"ר הירש, יישם את תפיסת "תורה ודרך ארץ" שאותה פיתח, באמצעות הארת פנים לנאורות המערבית וערכיה, ברויאר כבר היה חלק מאווירה תרבותית שונה לחלוטין: הוא מציע ביקורת נוקבת על התרבות המערבית, הטכנולוגית והמנוכרת, במיוחד לאחר המפולת של מלחמת העולם הראשונה. זה ההקשר שבו יש לקרוא את הספר – ביקורת נוקבת על הקרייריזם, התועלתנות והאלימות המאפיינים את המאה העשרים.
בתחום המשפחתי, הגברים, ולאחר מכן הנשים, שוכנעו כי הגשמתם היא במשלח היד, בתרומה למדינה, הווה אומר: ברשות הרבים, ולא במשפחה. כבר בזמן כתיבת הספר הובילה גישה זו לפגיעה במשפחה – להתאחרות הנישואים, ריבוי הגירושים וצניחה במספר הילדים. כידוע, מאז הדברים רק התעצמו. כנגד מגמה זו, ברויאר, הנרעש ממות בנו ומחפש במה חטָא, מצהיר: "הסרתי מעלי את היהירות הגברית. האישה צודקת. מטרותיו של הגבר הממריאות אל מעֵבר לתחומה של האישה קטנות, פחותות ואינן אלא הבל". הוא קורא לגבר לראות את הגשמת ייעודו בתוך המשפחה, שמהווה בסיס לחברה חדשה, אינטימית ולא תועלתנית.
האם ברויאר הוא שמרן, המנסה להחזיר את האישה למטבח ולמנוע את התהליך שמלחמת העולם הראשונה התניעה, של כניסה הדרגתית של הנשים לתחומי ההשכלה, העבודה והפוליטיקה? לא בדיוק. הכתובת שלו היא בראש ובראשונה הגבר. אותו הוא רוצה להחזיר לתחום המשפחה. ניסוחים רבים בספר ימתגו את ברויאר כפמיניסט רדיקלי. רק לדוגמה: "תולדות האדם עד עתה 'גבריות' הן, האישה והילד הם קורבנותיהן".
כדי לחדד את עמדתו של ברויאר אבקש למקם את עמדתו בין שני סוגי פמיניזם: ליברלי ומהותני. הראשון, והקודם מבחינה היסטורית, נאבק להעניק את השוויון שנשלל מן האישה (וראוי לציין – כולל בתקופת הנאורות, שהסלילה משיקולים תועלתניים ו"רציונליים" את האישה אל הבית וסגרה בפניה את הפוליטיקה, הכלכלה והחינוך); הוא תבע לפתוח בפני הנשים את שערי החינוך הגבוה, להעניק להן את זכות הבחירה וההיבחרות, מעמד משפטי עצמאי וכדומה. לאחר מלחמת העולם הראשונה החל תהליך ארוך שבמסגרתו תביעות אלו הוגשמו, אם כי גם כיום השוויון המלא עדיין רחוק.
הפמיניזם המהותני מאוחר יותר; הוא הופיע בסוף המאה הקודמת והתבסס על הישגי הפמיניזם הליברלי, אך טען שהשוויון הליברלי אימץ בעצם את סולם הערכים הגברי ודרש למען הנשים ומן הנשים "להתקדם" לפיו. הפמיניזם המהותני תובע להכיר – ודוק, עבור החפצים או החפצות בכך! – בשוני בין גברים לנשים, ולהיאבק למען הכרה בערכים הנשיים. למשל, מן הראוי לחשב את העלות של עבודות הבית שאישה עושה (אם בחרה לעשותן) לענייני מס הכנסה, חלוקת רכוש בעת גירושין וכדומה, ולא להניח שהן חסרות משמעות כלכלית; יש להכיר בערכה השווה של מוסריות נשית, שאינה בנויה על ההכללה הקאנטיאנית, אלא קונקרטית ובנויה על אמפתיה.
מבחינת היהדות, למרות היכולת לקבל באופן מעשי היבטים רבים של הפמיניזם הליברלי – כמו יציאה לעבודה, השתתפות פוליטית, השכלה כללית ואף תורנית – ישנו קושי לקבל את השוויון העקרוני בין גברים לנשים, לאור מסר הפוך של הבדל, שמודגש בתורה ובאופן אחר בקבלה. מסיבה זו יש נטייה לאמץ את הפמיניזם המהותני, שאינו מתעלם מן ההבדל בין גברים לנשים, בין הגברי לנשי. אולם אימוץ זה הרבה פעמים אינו כן מספיק: אם למשל נטען כי יש להבחין בין לימוד תורה נשי וגברי, האם באמת ניתֵן כבוד ומקום ללימוד הנשי? במובן זה ברויאר מציג פמיניזם מהותני אמיתי ואפילו רדיקלי, מכיוון שהוא רואה את הנשי כעליון על הגברי, וקורא גם את הגבר אל הבית.
אליל ההצלחה המעשית
מעבר לעמדתו המעניינת ביחס לפמיניזם, "אליהו" מכיל ביקורת תרבותית מרתקת. ביקורת זו מנסה להתחקות אחר הנחות היסוד של החיים המודרניים ושל הנאורות, ולהראות שלמרות טענתה של המודרנה שהיא גאלה את האדם משעבודיו (כמו הדת, הפטריארכליות והעבדות הפיאודלית), למעשה היא רתמה אותו לשעבודים גדולים הרבה יותר. העבדות לא בוטלה אלא לבשה פנים אחרות. הכלכלה (הקפיטליסטית) והמדע – שני ההישגים הגדולים שבהם מתפארת המודרנה – שללו מן האדם את קניינו החשוב ביותר: אנושיותו הייחודית. הוא הפך לאובייקט שהפסיכולוגיה המודרנית, למשל, יכולה לצפות את מהלכיו (מבלי שתניח ייחודיות לפרט כזה או אחר או בחירה חופשית), או פרט בסטטיסטיקות הגדולות של הכלכלה המודרנית: מעל או מתחת לקו העוני. לבסוף תוקפת ביקורת זו את הדגל האחרון של המודרנה: חדשנותה. היא מצביעה על כך שבמאבקה בדתות ההתגלות – קרי, בנצרות ולהבדיל ביהדות – שָבה הנאורות אל האלילות.
זו למעשה ביקורתו החריפה של ברויאר: המודרנה הציבה אליל חדש־ישן – אליל המעשיות, היעילות, ההצלחה, הפרודוקטיביות. בשם ערכים אלו התעצב הקפיטליזם המודרני, ובשמם נלחמו המשכילים, והציונים בעקבותיהם, בהוויה היהודית המסורתית.
לעומת זאת המשפחה היא העוגן של חיים שבהם האדם, כפי שניסח קאנט (מורו הנערץ של ברויאר), הוא סובייקט ולא אובייקט, מטרה ולא אמצעי. ברויאר הופך את מצב היתמות האישי שחווה עם פטירת בנו לתחושת יתמות כלל־אנושית, כאשר הוא מצטט מקינת החורבן שבתנ"ך והופך אותה לתיאור אוניברסלי של מצב האדם כיום: בדידות, ניכור ונטישה. לדעת ברויאר, תחושת הבדידות הזו היא המקור לחיפוש הנואש שאפיין את זמנו: חיפוש אחר החיק החם של הלאום, ואחר התנסויות דתיות ותפיסות פילוסופיות חדשות. אולם המשפחה היא הבית הממשי היחיד. השיבה אל המשפחה היא שיבה אל רחם האם, אל האינטימיות, ומתוך כך היא בעצם שיבה אל הנשיות: הפיכת העיקרון הנשי לעיקרון המכונן של החברה. האישה היא המקיף, המעגל: היא אמנם מגבילה את האדם המודרני המאמין בכוחו לפרוץ ולהשיג הכול, אולם בהגבלה זו מוצא האדם גם מקום, בית. ללא בית, נותר האדם חסר כול.
לבסוף, למשפחתיות של ברויאר משמעות פוליטית. בספר זה הוא אינו תוקף את מדינת הלאום הדמוקרטית רק בשל מרדנותה בא־ל, והוא גם לא מציע כתחליף את מדינת ההלכה המכירה בריבונותו ולא בריבונות האדם; הוא מציג דווקא את הקהילתיות, שבסיסה המשפחה הנשית, כחלופה שיכולה לעקר את הכוחניות הגברית שמאפיינת את מדינת הלאום ("המדינה הריבונית היא נצחונו המכריע של ה'גבר'"). ביחס לעם היהודי הוא קובע בנחרצות: "לא האומה ככזו, אלא ילדיו של אברהם, המשפחות היחידות המאורגנות בשבטים, הם שקיבלו את הארץ".
המשפחה – שגם אצל הוגים פוליטיים, מאריסטו ועד רוסו, נתפסה בתור היחידה המדינית הגרעינית – אינה בנויה על טבע האדם כיצור מדיני (לדעת הראשון), ואף לא על אמנה חברתית (לדעת האחרון), אלא על האהבה והמחויבות ההדדית. זה גם הבסיס של החיים הפוליטיים היהודיים, שאינם בנויים על חוקים נוקשים. "כשנשאל לפרש 'על רגל אחת' מהו היות יהודי, ענה נכד חכם של אברהם במילים קצרות: 'ואהבת לרעך כמוך'". יש כאן חזון מלהיב ואוטופי של חברה הבנויה על אמפתיה, פרגון ומחויבות ללא חשבון. מעניין להשוותה לקהילתיות הציונית, שלא פעם הייתה דווקא עוינת למשפחה ואופיינה בנוקשות ובקשיחות.
חזון אידיאולוגי לציבור החרדי
כאן המקום לשאול: מה אנחנו יכולים לקחת מהספר הזה? עבור הציבור הדתי־לאומי, הספר מעורר לחשבון נפש נוקב על מקום המשפחה בחיינו. בוודאי, עקרונית היא סלע היסוד של קיומנו, והיא מועלה על נס במיוחד נגד רוחות מערביות המערערות עליה. אולם האם היא מקבלת את המקום הראוי לה גם בפועל, כאשר, למשל, מישהו בוחר בעבודה שתאפשר רמת חיים גבוהה יותר, אבל על חשבון הזמן עם הילדים? הספר גם מעלה שאלות על הפמיניזם. הפמיניזם שברויאר מציע, שקורא את הגבר לשוב לאבהותו ואל המשפחתיות הנשית, מתפרץ לדלת פתוחה: אבות מטפלים היום בילדיהם הרבה יותר מאשר בעבר. אבל האם הוא נותן מענה גם לנשים?
לספר זה ישנה חשיבות גדולה אפילו עבור הציבור החרדי. החרדיות נוסח מערב ומרכז אירופה נקלטה רק בארה"ב. כאן בארץ היא נדחקה מפני הגרסאות הקיצוניות ביותר של החרדיות המזרח־אירופית. אולם המבוי הסתום שאליו הגיע הציבור החרדי עשוי לעורר חיפוש אחרי עקרונות לחרדיות אחרת. אינני סבור שכתביו המאוחרים יותר של ברויאר, המעלים על נס את חזון מדינת התורה, ידברו אל אותם מחפשים, ולמען האמת רעיונות שכאלה רק יעצימו את החרדות שהציבור החרדי מעורר כיום בקרב הציבור החילוני; אולם דווקא החזון של "אליהו" מתאים מאוד לציבור החרדי, שהמשפחה היא באמת הציר המרכזי של חייו, ורעיונות של וויתור על איכות החיים למען ערכים נעלים בהחלט אינם זרים לו. אם כך, הספר הזה עשוי להציב בסיס פחות אידיאולוגי ונוקשה לחיים המודרניים, אך כזה שעדיין מציב כנגדם אלטרנטיבה יהודית. לשני הציבורים מדובר בספר חשוב, מעורר מחשבה ומפתיע מאוד.
ראוי לציין את התרגום המצוין של הספר על ידי שמחה הנשקה ז"ל, שנעשה מתוך מחויבות ואהבה, ואת העריכה, ההערות והמבוא מאירי העיניים מאת ד"ר שובל שפט. כל אלה מנגישים את הספר החשוב הזה לקורא בן ימינו.
אליהו
מהדורה עברית מבוארת
יצחק ברויאר
מגרמנית: שמחה הנשקה
אוניברסיטת בר־אילן, 2024, 178 עמ'
