האם יש גבול לכמות האמפתיה שאפשר לצפות מעצמנו לחוש, לרוחב יריעת הסבל שאדם יכול להיחשף אליה? בשנה האחרונה, עקב מנת יתר משמעותית של חדשות רעות ותמונות קשות, מצאתי את עצמי נמשכת בבחירות הספרותיות שלי אל סופים טובים ועלילות קלות. אולי קצת הזנחנו השנה, מבחינת חלוקת הקשב ותשומת הלב האישית והלאומית, אנשים שאיתרע מזלם להתמודד עם נושאים שאינם קשורים למלחמה הנוכחית. אנשים שהשכול שלהם הוא השכול הלא נכון. אבל הסיפורים האלה לא נעלמו בגלל המצב. אולי ההכרה בעובדה הזו היא שגרמה לי לקרוא את ספר הביכורים של מיקה שיינוק־קרטן.
אסף גוסס מסרטן. זו הפעם השנייה שלו. בסוף התיכון הוא התגבר על הסבב הקודם, ועכשיו, אחרי קצת יותר מעשור, המחלה חזרה. כעת אסף הוא כבר לא רק הבטחה, נער על סף החיים, אלא נשוי ואב לפעוטה. הספר עוקב אחרי התקדמות המחלה וההתמודדות איתה משלוש נקודות מבט. של אסף, של אשתו זהרה, והבחירה המעניינת והפחות צפויה: נקודת מבטו של שרון, החבר־הכי־טוב של אסף וגם סטודנט לרפואה בשלב ההתמחות במחלקות.
כל שלושת הדוברים עוברים בספר תהליך פרידה: אסף נפרד מהחיים, זהרה נפרדת ממנו, וגם שרון נפרד מהחיים המוכרים לו: מהאישה שחשב שאהב, מהעבודה שחשב שעניינה אותו. הספר מלווה את הדמויות בשרשרת התרחשויות ומפגשים: אחד עם השנייה ועם השלישי, מפגשים משפחתיים, מפגשים רפואיים. לצד התיאור בזמן אמת אנו חוזרים גם לסיטואציות מהעבר – בעיקר להיכרות בין בני הזוג ולפעם הקודמת שבה אסף חלה. למרות הנושא כבד המשקל לא קורה בעלילה יותר מדי, ועל אף התיאורים הנהדרים של הניואנסים באינטראקציות האנושיות, הספר אינו משופע בסצנות זכירות במיוחד.
לבלות כמה שאפשר
כמו רבים מספרי הביכורים שהזדמן לי לקרוא לאחרונה, גם הספר הזה נוגע בנושא שהמחברת מכירה מקרוב: שיינוק־קרטן איבדה את בעלה למחלת הסרטן. קרבתה לסוגיה מתבטאת בהפגנת ידע מדויק שמעיד על היכרות הדוקה עם הנושא, ובעיקר באמינות רבה. ספרים שעוסקים בהתרחשויות דרמטיות של חיים ומוות עלולים פעמים רבות ליפול אל הפומפוזיות ולהותיר את הקורא עומד מול מילים חלולות. ב״כוכב כפול״, אף שהעלילה בדויה ולא תיעודית, קשה שלא להאמין לכל אות.
אבל לא רק הדמות של זהרה, שהיא אולי בת דמותה של המחברת, עוברת בצורה אמינה. גם שני הקולות האחרים – קולו של אסף החולה וקולו של שרון החבר – נוטפי כנות ובעלי שפה שואבת. הבחירה במְספר פוליפוני (רב־קולי) משרתת את העלילה היטב. ראשית, היא מסמלת כיצד מעגלים של אסון מתפשטים באדוות. שנית, המחברת עומדת היטב באתגר המורכב ומצליחה לאפיין שלושה קולות נפרדים בעלי אופי שונה. מלבד שלוש הדמויות המרכזיות, גם דמויות המשנה בנויות לתלפיות, בצורה משכנעת ומלאה צבע. תפסה אותי במיוחד סצנה שבה הסבתא הדמנטית של אסף חוטפת חתיכת עוגה מהיד של זהרה ואוכלת – רגע מפתיע שיוצר דמות עגולה ומעוררת רגש. גם דמויות שהופיעו רק לרגע מצליחות לגעת ללב, כמו אמא של חולה שהיה מאושפז עם אסף בסבב הסרטן הקודם.
בבסיס העלילה עומדות שתי מערכות יחסים מרכזיות: הזוגית, בין אסף לזהרה, והחברית, בין אסף לשרון. הבחירה בשלושתם כדוברים, מאפשרת למחברת לאחוז את שני החבלים האלה בשני קצותיהם, ולתאר את היחסים משני הצדדים. שרון וזהרה מציגים שתי דרכי התמודדות שונות עם המחלה של היקר להם: בעוד זהרה לא מוכנה לקבל את האופציה של הפסד במלחמה מול הסרטן ונאבקת עד הרגע האחרון, שרון מקבל את גזר הדין הסופי ומנסה להכיל ולהפנים אותו, ולהספיק לבלות עם אסף כמה שאפשר. בין שתי התנועות האלה נעה העלילה, והקורא מתנדנד איתה.
אולי בגלל צירי העלילה הדיאלוגיים האלה, חלק גדול מהספר כתוב בצורה של שיחה. אחוז נמוך מהרגיל של הטקסט מוקדש לתיאורים או מונולוגים פנימיים – שינוי מרענן בהחלט מהנורמה בסיפורת העברית – וחלקים גדולים הם פינג־פונג של דו־שיח. גם מחוץ למירכאות הציטוט, השפה שבה משתמשת המחברת היא לשון דיבור. התוצאה היא כתיבה שעולה ממנה ניחוח טבעי לחלוטין, לא מתאמץ ולא מזויף. זה אחד הספרים הכי קריאים שקראתי לאחרונה, והוא מתגלגל על הלשון בצורה נינוחה, למרות הנושא הקשה שמציף את דפיו. לא תמצאו בו הפגנה של וירטואוזיות, דימויים בלתי נשכחים או פואטיקה חדשה. רק כתיבה פשוטה ומלאת נועם, זורמת בקלילות ועובדת בכל עמוד מחדש.
נושא עצוב בלשון רכה
אחד מהערכים הלקסיקליים שמונה אורי אורבך בספרו ״סבא שלי היה רב״ הוא ״אבל מה המסר?״, שאלה שבעזרתה אוהבים להרוס יצירות ספרות תוך צמצומן אל שאלת השורה התחתונה. אבל על אף הרתיעה שלי מהתנועה הזו, מצאתי את עצמי מסיימת את הקריאה בספר עם תהייה דומה. אולי בגלל סגנון הכתיבה הפשוט שעורר בי ציפייה לקבל משהו יוצא דופן ברמת התוכן, אולי בגלל החיבור התודעתי שיש לנו בין עיסוק בתכנים קשים ובין קבלת ערך מוסף, ואולי פשוט כי רציתי שהעלילה תתפתח יותר. איש אחד חולה מאוד. מה אז? לאן ממשיכים? מה מתחיל כשהוא נגמר? אני לא בטוחה שספר אמור לענות על השאלות האלה, אבל הייתה לי תקווה שהוא יעשה את זה.
חסרה לי בטקסט גם מערכת היחסים בין שרון לזהרה, הצלע השלישית במשולש שהם יוצרים יחד עם אסף. הרגשתי שהמפגש ביניהם יכול להניב דיאלוגים מעניינים, אבל כאלה כמעט לא הופיעו.
״כוכב כפול״ הוא לא ספר משנה חיים, ואולי הוא פחות מעורר מחשבה משהייתי מבקשת, אבל הוא בהחלט מצליח לפרוש סיפור יפה במילים זורמות ורכות, ולהציף נושא עצוב בלי לתקוף את הקורא. אני סקרנית לראות מה תכתוב המחברת בהמשך.
כוכב כפול
מיקה שיינוק־קרטן
שתים, תשפ"ד, 269 עמ׳
