מתישהו בקיץ שעבר, בלב המאבק סביב הרפורמה, כשהמחאות ומחאות־הנגד וחסימות הכבישים והשביתות עלו לטונים בלתי אפשריים, חנוך דאום שאל בפייסבוק: "איך לדעתכם זה ייגמר?" ובלי לחשוב יותר מדי עניתי: "מלחמה בצפון".
לא מתוך ניתוח אסטרטגי של מציאות גיאופוליטית אלא מתוך ניתוח ספרותי, תסריטאי. זה נראה בעיניי כמו הקו הכי טבעי שאליו צריכה העלילה להתנקז: איום משותף, קיומי, שגורם לצדדים הניצים להתאחד. כמו האֶלפים והגמדים בשר הטבעות או ריי וקיילו־רן במלחמת הכוכבים או ברוס וויליס ובן אפלק ב"ארמגדון". זה אמור לעבוד גם בחיים עצמם. כל מפקד יודע שאם שני חיילים רבים שולחים אותם לישון יחד באותו אוהל סיירים. ואם זה לא מספיק קושרים אותם זה לזה בחבל, עד שההכרח יגרום להם להסתדר. ולרגע נראה היה שגם בשבילנו זה עובד. "אחים לנשק" וחברי "לה פמיליה" עלו יחד לטיולית הצבאית ומנהיגינו נשבעו בטוויטר שלא לחזור לשיח של 6 באוקטובר. אבל עברו חודשיים ושלושה, ו־12, וחזרנו לאותו מקום. אפילו למקומות גרועים יותר. ותוך שאנו מיידים חיצים מילוליים ביריבינו אנחנו לא מצליחים להבין איך זה שוב קרה.
"אחים לנשק" וחברי "לה פמיליה" עלו יחד לטיולית הצבאית ומנהיגינו נשבעו בטוויטר שלא לחזור לשיח של 6 באוקטובר. אבל עברו חודשיים ושלושה, ו–12, וחזרנו לאותו מקום
ניסיון ההתפייסות הכושל ביותר אי פעם נמצא בסיפור בסוף מסכת יומא על רב והקצב. הגמרא מספרת שקצב אחד פגע ברב ולא פייס אותו. בערב יום הכיפורים הלך רב בעצמו לפייס את הקצב. אבל כשהקצב ראה את רב הוא התרגז יותר, והתחצף יותר, ודפק בסכין הקצבים שלו בכעס עד שעצם מעצמות הבהמה שהתעסק בה התעופפה ופילחה את צווארו.
למה רב הולך אל הקצב דווקא בערב יום הכיפורים? זו שאלה שצריך לשאול גם על עצמנו. למה אנחנו מבקשים סליחה דווקא בערב יום הכיפורים? הרי תשובה היא לא מצוות עשה שהזמן גרמא. עובדה שגם נשים חייבות בה. אז למה לחכות לערב יום הכיפורים? התשובה היא שאם אכן פגעתי במישהו, אני חייב לפייס אותו מיד, גם אם עכשיו ד' בטבת. אבל בערב יום הכיפורים אני צריך לפייס אותו גם אם הוא זה שפגע בי. החובה להתפייס לפני יום הכיפורים היא לא פרט בהלכות תשובה, אלא דין מדיני יום הכיפורים. יום הכיפורים לא מכפר על עבירות שבין אדם לחברו משום שנאמר בו "ועל כל עם הקהל יכפר" – "דווקא כשנעשו קהילה אחת להיות באגודה אחת", אז הקדוש ברוך הוא מקבל תשובתם. אם לא נגיע אל היום הזה כקהילה אחת, היום הזה לא יכפר. וכלל לא משנה אם אני עצמי לא אשם בכך בכלל.
לכן רב חייב ללכת לקצב ולפייס אותו. והוא נכשל בצורה איומה. כישלון ידוע מראש. הוא מגלה, בדיוק כמונו, שעצם הידיעה שאנחנו חייבים להתפייס לא די בה למי שהוא כבר לא חייל בן 19. ושאחרי הלם ראשוני, האיום הקיומי וההכרח עשויים רק להגביר את האש הבוערת תחת סיר הלחץ.
יש דרך מוצא מן המלכוד. אבל היא לא כל כך פשוטה. רב צריך להבין שעד עכשיו הוא לא קרא היטב את כל הסיטואציה. נכון, הקצב אכן פגע בו, וזה לגמרי לא בסדר. אבל הקצב הוא קצב, ורב הוא רב, על כל הכוח וההון והכבוד שנלווים למעמד. די בתנועת יד לא מורגשת, בהבעת פנים לא רצונית, כדי לגרום לקצב פשוט שעומד על מרכולתו תחושת עלבון צורבת. וגם אם המילים של הקצב היו קשות הרבה יותר, לא קל לקבוע בסופו של חשבון מי נותר בעל חובו של מי.
אין תוחלת לפיוס שעניינו "אומנם אני צודק אבל מוכן להתפשר איתך למען השלום". הדרך היחידה להתפייס היא להבין, וגם להזדהות, עם נקודת מבט אחרת. זו שבה אתה זה שאשם. להיות מסוגל לספר את הסיפור באופן שבו כל מה שפשעו נגדך, ברפורמה משפטית ופטור מגיוס, הוא רק תגובה רפה לשנים של כור היתוך סוציאליסטי דורסני שביקש למחוק ולעקור כל זהות אחרת. ומן הצד השני לראות איך שלטון המשפטנים הדיקטטורי הוא רק חוצץ דק ומחורר בפני שטף החלטות מפלות ולא סבירות לטובת מגזרים שחלקם באוכלוסייה הולך וגדל ומאיים לצבוע את הפרויקט הציוני בצבעים שונים מאוד מאלו שכיוון להם דור המייסדים. זה תהליך ארוך וממושך. כזה שלא יכול לקרות בלחץ ובחיפזון של ערב יום הכיפורים, אשר בצדק נחשב בספרות האגדה ליום ששולט בו השטן. אבל בפתח השנה הזאת אנחנו יכולים להתחייב הפעם לנסות.
