אנחנו לא אוכלי מוות, אבל אנחנו בהחלט צמֵי מוות. ביום הכיפורים אנחנו שוב ושוב מזכירים לעצמנו את המוות המצפה לכולנו, ולא רק בפיוט הנשגב "ונתנה תוקף". בני אשכנז נוהגים ללבוש ביום הכיפורים חלוק לבן, קיטל. הנימוק המנומס הוא שכך אנחנו דומים למלאכים, אך יש נימוק משכנע יותר: קיטל דומה לתכריכים, ומזכיר לנו את יום המיתה. הרי אין לנו באמת מושג איך מתלבשים מלאכים, אם בכלל. אנחנו בהחלט יודעים, לעומת זאת, איך מלבישים את המתים.
חורחה לואיס בורחס, הסופר הארגנטינאי הגאון והעיוור, כתב פעם סיפור קצר על זוועת חייו של אדם שזכה לאלמוות. "היות בן אלמוות הרי זה עניין של מה בכך", כתב בורחס; "לבד מן האדם, כאלה הם כל היצורים, שכן המוות נעלם מהם". ועוד כתב שללא המוות לשום דבר לא נשקפת סכנה, ולכן שום דבר אינו יקר ללב.
אנשים מתגאים היום לפעמים שהם 'טורפים את החיים', נהנים מאוכל טוב ומפינוקים מתוחכמים. אורח חיים כזה לא טורף את החיים, אלא מכרסם אותם
הזריחות יפות, אבל אנחנו מעדיפים את השקיעות, כי הן מזכירות לנו את חיינו. חייו של כל אדם הם שמש הנוטה לשקוע. איננו בוחרים מתי תשקע שמשנו, אך אנחנו יכולים לבחור אם חיינו יהיו דעיכה סתמית של כוכב רחוק או היופי קורע הלב של קרב ארגמן בשמים בוערים. אדם שיודע שהוא בן תמותה מנסה להפוך את חייו ליצירת מופת חד־פעמית. זוהי ההכרעה הגדולה של חיינו.
אנחנו מעריצים את גיבורי המלחמה הי"ד לא על מותם, אלא על מה שעשו לפני שמתו. חייו של אדם גדול הם יצירת מופת; מותו הוא החתימה הסופית והמסולסלת על היצירה הזו. אם אדם גדול מת בצעירותו, הרי הפרידה ממנו מרה ורעה לכל אוהביו, אך אין היא פוגעת בערכם העילאי של חייו. כל מי שרואה לראשונה את המונה ליזה בלובר מתפלא לגלות עד כמה הציור הזה קטן. יצירת מופת לא צריכה להיות רחבת יריעה. ההספדים על גיבורינו מלמדים שרבים מהם דיברו מדי פעם בחייהם על היום שבו ימותו. את המוות עצמו איננו מעריצים, אך המודעות למוות היא מפתח לחיים של משמעות.
אנשים מתגאים היום לפעמים שהם "טורפים את החיים", נהנים מאוכל טוב ומפינוקים מתוחכמים. אורח חיים כזה לא טורף את החיים, אלא מכרסם אותם. חיים הראויים לחיותם, חיים שכל מי שרואה אותם נפעם, הם חיים שמוקדשים למשהו שגדול מאיתנו: חיים של צדקה וחסד, של לימוד ותפילה, של עזרה ומשפחה. את כל זה מנסה להזכיר לנו יום הכיפורים.
ביום הכיפורים לא אוכלים ולא שותים, ומקובל לומר שאנו מתעלמים בו מחיי העולם הזה, מתנתקים מהגוף, כמו מלאכים. זה אולי נכון בתחילת הצום, אבל בזמן תפילת נעילה אנחנו מודעים מאוד לגוף שלנו. חוויית הרעב היא חוויה גופנית מאוד. בתפילת נעילה אנחנו מתפללים לא מתוך התעלמות מהגוף, אלא מתוך מודעות לשבריריות שלו: "ואתה יודע שאחריתנו רימה ותולעה… מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו, מה גבורתנו". דווקא השבריריות הזו מובילה למאבק עיקש על משמעות חיי האדם: "אתה הבדלת אנוש מראש, ותכירהו לעמוד לפניך".
חיים של משמעות אינם חיי סבל. הפסיכולוג האמריקני הקתולי דיוויד דסטנו חוקר את ההיבטים הפסיכולוגיים של החיים הדתיים. בספרו האנגלי "איך א־לוהים עובד" הפתיע אותי דסטנו בהתפעלות שלו מהימים הנוראים שלנו ומהשלכותיהם הפסיכולוגיות. הוא פתח בקביעה שאנשים בין גיל שישים לגיל שמונים מאושרים בממוצע הרבה יותר מאנשים בגיל חמישים־שישים, וגם הסביר למה: אנשים מבוגרים מודעים יותר למוות המתקרב, ולכן משנים את הדגשים של חייהם. במקום להתמקד בכסף ובקריירה הם מתמקדים במשפחה, בקהילה, בהתנדבות ובערכים. העובדה היא שאנשים שמתמקדים באחרים ולא בעצמם, בערכים ולא בהישגים אישיים, הם בדרך כלל מאושרים הרבה יותר – וזה נכון לכל גיל.
בנקודה הזו הגיע דסטנו ליום הכיפורים שלנו, וכתב דברים מרטיטים: "הימים הנוראים היהודיים עושים עבודה טובה במיוחד בהפעלת המנופים הפסיכולוגיים שגורמים לנו לחשוב על הערכים שבדרך כלל מובילים לשמחה – וחשוב מזה, לפעול לפי הערכים הללו. במשך עשרה ימים, המאמינים נכנסים למעין חממה נפשית שבה אין הם רק עומדים לנוכח קרבתו של המוות, אלא גם לנוכח ההתנהגויות שלהם המונעות מהם לחוות שמחה" (עמ' 152). לדבריו, כאשר יום הכיפורים מכריח אותנו להפסיק להדחיק את המוות, הוא מוביל אותנו לשינוי חיובי בחיינו, ובסופו של דבר גם לשמוח בהם. הרבה מוות ידענו בשנה הזו; הלוואי שיחתום אותנו א־לוהינו לשנה של שמחה.
motzash.navon@gmail.com
