היה זה בערב יום הכיפורים לפני כמה שנים, כשהימים נעשו לבנים והאוויר נעשה נעים וברחובות נשבו רוחות של סליחה ומחילה. על המסך הופיע המספר שלה. ידעתי למה היא מתקשרת. אחת לכמה שנים זה תופס אותה – אולי הרהורי חרטה, אולי פחד מקארמה, אולי רצון להרגיש טוב יותר עם עצמה. פתאום היא מרימה טלפון, תמיד בערב יום הכיפורים, ובגמגום מתוק ושקט מבקשת סליחה מקבוצה נבחרת של אנשים על כל מה שאמרה או עשתה.
ואנשים סולחים. נו מה, לא יסלחו? זו מצוות היום – לסלוח גם למי שקשה. למחול גם למי שברור שמחר בבוקר תחזור על מעשיה. כולנו פוגעים פה ושם, אבל יש מי שאצלם זה כבר עניין פתולוגי – טיפוסים שעוברים במהירות האור מדובים מחבקים לדורבני־על. מרוממים ומשפילים, מקרבים ומרחיקים. אנשים שאפילו הסליחות שלהם הן חלק מתכסיס תדמיתי. איני יודעת אם יש שם לתופעה הנפשית הזו, אבל בואו נכנה אותה לצורך העניין "פוגעים סדרתיים". בגרסתם הדתית – אלו אנשים שנזכרים להיות טובים רק ביום כיפור. שמנצלים את קדושת הימים הנוראים כדי לכפות על חבריהם סליחות מנוסחות היטב בזמן שהם בעצם כבר מתכננים את הפגיעה הבאה.
הסליחות שלנו מתחילות להיות שוות משהו כשאנחנו מוכנים לשאת בתוצאות הפגיעה. רק כשאנחנו מעיזים להגיע עד סוף מעגל העלבון שיצרנו ולייצר שם תיקון
המפגש עם סליחות "על הנייר" יכול לייסר. מה עושים איתן? כמה פעמים אפשר לתת צ'אנס? אני לא באמת יודעת. אני רק יודעת שיצא לי להיתקל פעם בסליחה ממעמקי הנפש. זה קרה עם דפי שם בדוי, בחורה חכמה ושנונה שאהבתי להיות בחברתה בתקופת נעוריי. יום אחד היא הזמינה כמה בנות להתארח בעיירת הפיתוח שבה שירתה בשירות הלאומי ולטייל באזור. השתכנו בדירה של משפחה מקומית שבדיוק הייתה בחופשה והייתה להם בת, לירז (גם היא שם בדוי), שקצת העריצה את דפי, ודפי לא ידעה מה לעשות עם האהדה הזאת. היא סיפרה לנו איך היא קונה לה מגבות עם הדפסים מצועצעים וכריות חיבוקי עם הקדשות משונות. כל הטיול צחקנו על לירז, נערה שבכלל לא הכרנו, ממש פיתחנו ז'אנר של בדיחות על הבחורה. עברו שנים והטיול הפך לנוסטלגיה רחוקה. יום אחד, בעודי מסתובבת בעיר, קיבלתי טלפון מפתיע מדפי. היא שאלה לשלומי והתחילה לדבר. "רחלי", פתחה, "אני רוצה להגיד לך משהו על לירז". "מי זאת לירז?" שאלתי. "נו, לירז", היא הזכירה, "ההיא שהיינו בדירה שלה כשבאתן לבקר". "לא זוכרת", התוודיתי, "אבל שיהיה. מה רצית לומר לי עליה?"
"רציתי לומר לך שאני חתיכת ביצ'ית", ענתה בקול רועד, "אני לא יודעת מה עבר לי בראש כשגלגלתי איתכן את כל הבדיחות האלה עליה. היא בחורה מתוקה עם לב רחב שלא הפסיקה להרעיף עליי אהבה. המשפחה שלה אירחה אותי אינספור פעמים בשבתות, ואני בתמורה הפכתי אותה לבדיחה".
דפי לא הפסיקה לבכות. ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה שאני בטוחה שלירז כבר המשיכה בחייה ובכלל לא אכפת לה. השיחה הסתיימה בגמר חתימה טובה ועברנו הלאה. לימים שמעתי שדפי התקשרה באותו בוקר לכל הבנות שהיו בטיול ההוא, אחת־אחת, והשפילה את עצמה עד עפר. ומאז אותו וידוי, כך שמעתי מאנשים שנשארו איתה בקשר – דפי שמה את כל הציניות שלה בצד ופנתה לתחום הטיפול.
יש משהו בחזרתיות של יום הכיפורים שכמעט מזמין את כולנו להיות "אחטא ואשוב". מעטים האנשים שהיום הזה מחולל בהם שינוי אמיתי. לרוב אלו לא דברים שקורים ביום כיפור, אלא בעקבות קריסה או משבר אישי שבו האדם מתוודע לתוצאות ההרסניות של מעשיו ולא נותר לו אלא להשתנות כדי לשרוד.
לפעמים אני שואלת את עצמי מה ערכן של סליחות האינסטנט האלו, שמגיעות לקראת יום כיפור ונעלמות שנייה אחרי שמחת תורה. ואז אני נזכרת בדפי שלימדה את כולנו שיעור גדול: הסליחות שלנו מתחילות להיות שוות משהו כשאנחנו מוכנים לשאת בתוצאות הפגיעה. אפשר להתייחס אליהן ברצינות רק כשאנחנו מעיזים, כמוה, לעבור אחד־אחד עד סוף מעגל העלבון שיצרנו ולייצר שם תיקון. אם הכתמנו את שמו של אדם בחברה, עלינו לתקן היכן שהזקנו. אם הפצנו עליו שמועה כוזבת – עלינו לעבור בין כל האנשים ששרפנו אותו אצלם ולהזין אותם במידע חדש.
בני אדם יכולים להשתנות מקצה לקצה, אבל בשביל זה צריך להיות מוכנים לשלם קודם את מחיר הפגיעה. רק מי שמסכים לחזור אל מרתפי הסבל שיצר, יוכל גם להדליק בהם אור של כפרה.
rachelm@makorrishon.co.il
