יש לזלדה המשוררת שיר יפה שמתחיל במילים "בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הִפְלַגְנוּ, מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ", וככה אני מרגיש השנה. זו הייתה שנה של נסיונות מסוג אחד. וזו תהיה שנה של ניסיונות מסוג אחר. ובתווך – אנחנו, על האדמה הבוערת הזאת, בתוך מלחמה שרק מתגברת ומתגברת, איזו שנה זו הייתה אבינו שבשמיים. איך ייתכן ששנה שלמה חלפה. והירח שוב מתמלא. ושוב ערב יום הכיפורים.
אני זוכר איך בשנה שעברה הלכנו לבית הכנסת בשכונה שבה אנחנו גרים בתל אביב. אחרי התפילה הסתובבנו קצת ברחובות עם הילדים, וראינו את תל אביב היפה והשוקקת, הרחובות היו מלאים אנשים שחזרו מהתפילה והלכו עם טליתות ואנשים שיצאו לטיולי אופניים בכבישים. יש קסם מיוחד לתל אביב ביום הכיפורים. יש איזו חגיגיות וטהרה, דתית וחילונית כאחד. החילוניות של העיר מתקדשת ביום הזה. העיר כל כך יפה ומרגשת ולא סואנת. הכבישים מלאים ילדים ונערים שיוצאים לטיולי אופניים קסומים. והאוויר נקי, והשמיים בהירים, והלב מתרחב. איייי, אני ממש זוכר את עצמי, צועד עם הילדים בלילה, וחושב שכשהייתי צעיר, כל כך שנאתי את היום הזה, את התפילות המעיקות, את הבדידות והפחדים. אבל בשנים האחרונות, מאז שאני אבא, מאז שאני חי בתל אביב, אני אוהב את יום הכיפורים.
אבל אז, במוצאי החג, הדלקתי את הפלאפון. תוך שניות קפצו לי כל הסרטונים האיומים מכיכר דיזנגוף בתל אביב. אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל בשנה שעברה החברה הישראלית הייתה כל כך מסוכסכת ומפוררת וזועמת, שאפילו תפילת נעילה הפכה לשדה קרב. אפשר לחפש אשמים. אפשר לחפש מחרחרים. אפשר להאשים את הממשלה הרעה הזאת, שסכסכה אותנו לדעת, עם הרפורמה המיותרת הזאת. אפשר להאשים את ארגון "ראש יהודי" שמתעקש לעשות דווקא, שמתעקש להתפלל בלב תל אביב. אפשר להאשים את עיריית תל אביב שמסרבת בעקשנות להקמת מחיצות סמליות. אפשר להאשים את המפגינים החילונים שהגיעו "לפוצץ" את התפילה. אפשר להאשים את המתפללים שצעקו עליהם והיכו אותם. ככה זה, בעולם שבו כולם צודקים – תמיד יהיה את מי להאשים. ובסרטונים שיצאו מכיכר דיזנגוף, ראיתי עשרות אנשים ונשים, מתפללים ועוברי אורח שלא יכלו לשאת את רמת השנאה שהייתה שם באוויר, ופשוט התחילו לבכות.
כל זה קרה מזמן, בשנה שעברה, כשעוד היינו תמימים. מי היה מאמין אז, שיום יבוא, ובתפילת יום הכיפורים נתפלל לשלומם של יותר ממאה חטופים. מי היה מאמין שבתפילה לשלום המדינה, נחשוב בלב כואב על המלחמה שישראל הקטנה מנהלת באיזה שבע חזיתות. בעזה, ובלבנון, ובסוריה, ובתימן, ובאיראן, ובעיראק, ובשכם ובחברון.
זלדה כל כך צודקת. זו הייתה שנה של ניסיונות איומים. כל הקיום הישראלי, היציב, הנחוש, הטבעי, הפך לארעי, אגבי ורעוע. זו הייתה שנה שבה ראינו איך נראית ישראל בלי צבא. בלי משטרה. בלי הנהגה. זו הייתה שנה שבה יכולנו לדמיין את הסוף שלנו. מה היה קורה אם חיזבאללה היה יוצא למתקפה קרקעית משלו. מה היה קורה אם איראן הייתה מתנפלת עלינו בתאווה אכזרית. מה היה קורה אם מאורעות מאי מלפני שלוש שנים, היו משחזרים את עצמם. אוי מה היה לנו. הטבח בעוטף עזה היה אסון בקנה מידה היסטורי. הוא היה אסון שבעצם קיומו אִפשר לנו לדמיין את קיצה של מדינת היהודים.
זו הייתה שנה של ניסיונות שיקום ואיחוי. צבא ההגנה לישראל, צבא העם, שכל כך אכזב אותנו לפני שנה – חוזר לאט לאט לעניינים. המתקפה המפוארת על חיזבאללה, הטירוף של הביפרים, החיסול המדויק של נסראללה, האומץ והתנופה של ישראל – מחזירים לי אט אט את תחושת הביטחון והאמון. אפילו החברה הישראלית, המסוכסכת, הורידה השנה את הלהבות. זו הייתה שנה שהזכירה לנו שאנחנו אחים.
זלדה צודקת. החיים הם הפלגה מניסיונות שתמו לניסיונות שמתחילים. וכמה מרגש ומפחיד לחשוב על הניסיונות שנצטרך לעמוד בהם השנה. אני רוצה להאמין שהמערכה הפיזית תסתיים בקרוב. שנצא מלבנון ומעזה. שנחזיר ליושבים בציון את תחושת הביטחון. שנשיב אל חיק העם את החטופות והחטופים. אני מתפלל כל יום לסופה של המערכה האיומה הזאת, אבל ברור לי שגם כשהיא תסתיים, צפויים לנו ניסיונות רבים.
אני מנחש שהשנה הזו תהיה שנה שבה ננסה לשקם את היחד הישראלי. יש כל כך הרבה שאלות ליבה כואבות ופתוחות, ואין לנו ברירה אלא לגעת בהן. המלחמה הזו הוציאה את כל הלכלוך שטאטאנו מתחת לשטיחים במשך שנים. בלית ברירה, נצטרך לשאול את עצמנו מה עושים עם הסכסוך הזה, מה עושים עם הקרע בעם. זו תהיה שנה של ניסיונות כלכליים, ניסיונות נפשיים וניסיונות חברתיים. ומעל הכול – זו תהיה שנה שבה נצטרך לבחור אם אנחנו נלחמים זה בזה, או משלימים (הלוואי אמן). אם אנחנו מתעקשים או מתרככים. אם אנחנו צודקים, או אולי קצת קצת קצת טועים. זה המבחן שלנו בשנה הזאת. זו המשימה שלנו. לדעתי. האם תפילות יום הכיפורים השנה יסתיימו בריקודים ובחיבוקים או שנחזור למכות ולדמעות. אוי אבינו שבשמיים, מה היה לנו. מי ייתן שנשכיל לשקם את היחד הישראלי, שנזכה להיות פחות צודקים. גמר חתימה טובה, אהובים.
