השבוע, לאחר קריירה של 22 שנה, כדורגלן מיוחד במינו הודיע על תליית הנעליים. הוא נחשב לאחד השחקנים הספרדים הגדולים בכל הזמנים (ויש שיגידו הגדול ביותר) בפרט ולאחד הקשרים הגדולים בתולדות הכדורגל בכלל, אך אם הייתם מעיפים מבט בסטטיסטיקה האישית שלו מבלי לדעת במי מדובר – כנראה שלעולם לא הייתם חושבים כך.
הרי איך ניתן לטעון שכדורגלן שהבקיע "רק" 88 שערים ובישל 161 נוספים במהלך הקריירה הוא אחד הגדולים ביותר בדור הנוכחי? הרי ישנם שחקני הגנה עם מספרים מרשימים מאלו, שלא לדבר על קשרים. מעיון בנתונים היבשים בלבד, נראה שלא מדובר בשחקן יוצא דופן, בטח שלא היסטורי.
אך פה קבור הכלב. לעניות דעתי, בדיוק כאן טמון סוד כוחו הגדול של אנדרס אינייסטה. הקשר הספרדי קטן המימדים הוכיח, יותר מכל שחקן אחר כנראה, שמספרים הם לא הכל. שלפעמים סטטיסטיקה יכולה "לשקר".
כי מי שכבש את השער זוכה בתהילה. מי שבישל לו מקבל קרדיט גדול גם כן. אך מה בנוגע למי שבישל למבשל? מה לגבי השחקן שבנה את ההתקפה? לזה שהשתחרר מלחץ היריבה ויצר את מצב הכיבוש? הדברים הללו, שבדרך כלל לא זוכים לאזכור סטטיסטי, חשובים יותר לפעמים מכיבוש השער עצמו. במקרים רבים הם אלה שעושים את ההבדל בין ניצחון להפסד. וזה היה אינייסטה.
"דון אנדרס" זכה לכינויים שונים במהלך הקריירה (האהוב על עבדכם הנאמן הוא "רבי אנדרס בעל הנס", אותו טבע הפרשן שגיא כהן לאחר השער השוויון הדרמטי והאגדי בדקה ה-93 בחצי גמר ליגת האלופות 2009 שהעלה את ברצלונה לגמר), אך נדמה שהכינוי המתאים ביותר שניתן לו הוא "El Illusionista" – אמן האשליות שהצית את הדמיון בכל נגיעה בכדור.
אותו שגיא כהן טבע משפט נוסף שלענ"ד מאפיין את הקשר הספרדי יותר מכל: אינייסטה מוכיח שאפשר להיות כוכב – ואפשר להיות אלוף". אינייסטה היה אנטי-כוכב, האדם השקט ביותר על המגרש, כזה שמתחמק מאור הזרקורים בכל מחיר, אבל הוא היה אלוף. אינייסטה זכה בכל התארים הקבוצתיים בכדורגל (אחד השחקנים המעוטרים בהיסטוריה) – כמעט מבלי לזכות בתארים אישיים – כי הוא עשה הכל כדי שהקבוצה שלו תנצח, מבלי לקחת על כך קרדיט.
הוא זכה לשתף פעולה עם שחקנים נהדרים ואף היסטוריים במהלך הקריירה, דוגמת מסי, רונאלדיניו, פויול, קסיאס, ראמוס, וייה, סוארז, ניימאר ועוד, אך שיתוף הפעולה שלו עם צ'אבי ובוסטקס הוא שיצר את שלישיית הקישור הגדולה בכל הזמנים והיווה את השלד של ברצלונה הגדולה של העשור הקודם ושל השושלת הספרדית של 2008-2012. למעשה, צ'אבי ואינייסטה נחשבים בפולקלור הכדורגל למעין "תאומים", שני שחקנים בעלי פרופיל ואופי כל כך דומה עד שאי אפשר להפריד ביניהם.
אך עם כל הגדולה של אינייסטה ככדורגלן, הוא גדול אפילו יותר כאדם. כאשר הבקיע את השער החשוב ביותר בהיסטוריה הספרדית כולה – שער הניצחון בגמר מונדיאל 2010, אליפות העולם היחידה בה זכתה ה"לה רוחה" – הוא חגג באמצעות חשיפת הכיתוב מתחת לחולצתו: "דני חארקה תמיד איתנו".
דני חארקה היה הקפטן של אספניול – יריבתה העירונית והשנואה של ברצלונה – שהלך לעולמו באופן טראגי פחות משנה קודם לכן, בגיל 26 בלבד. גם ברגע השמח בחייו, כאשר הבקיע את השער הגדול ביותר בתולדות המולדת, אינייסטה בחר לזכור את חברו הטוב שאינו איתנו עוד, ולהקדיש לו אותו. מי עושה דבר כזה? מי? רק רבי אנדרס בעל הנס.
אינייסטה לא רק היה חלק מדור הזהב הספרדי ומקבוצת הכדורגל הגדולה בכל הזמנים, הוא היה הנשמה שלהם. יותר מאשר חוכמת המשחק הלא הגיונית והוצאת הסגנון של הלה מאסיה מן הכוח אל הפועל באופן הטהור ביותר – אלה הערכים אותם הוא ייצג וסימל, שעושים אותו ספורטאי ואדם גדול כל כך. על דמותו החיובית של אינייסטה תעיד גם העובדה יוצאת הדופן, לפיה מעולם לא קיבל כרטיס אדום במהלך הקריירה, שכללה 885 משחקים.
רוב הילדים ששואפים לגדול להיות שחקני כדורגל בוודאי יאמרו שהם רוצים להיות כמו מסי או רונאלדו. אך טוב יעשו ההורים והמאמנים שלהם אם יחנכו את הילדים להיות יותר כמו אינייסטה. להבין שיותר משחשוב להיות כוכב, חשוב להיות אלוף. על המגרש ומחוצה לו.
