לפני פחות משבועיים ציינו בחגיגיות רבה את ראש השנה. אבל בציון החגים המופיעים בתורה לא מוזכר כלל יום כזה. התאריך המוכר לנו כיום כ"ראש השנה" מצוין בתורה כ"יום תרועה", והוא חל בדיוק באמצע השנה, בראשון לחודש השביעי. במשך כמה ראשי שנים אכן הייתי מוטרד מן השאלה הזו: למה בעצם רצתה התורה לציין יום תרועה חגיגי ממש באמצע השנה, ומדוע ראתה לקבוע יום מיוחד לכפרה בעשרה בחודש, גם כן באמצע השנה?
רמז לתשובה אפשר למצוא בתיאורו של חג הסוכות כחג החל "בצאת השנה", כלומר בסיומה. רוצה לומר: גם כשהחודש המכונה בפינו תשרי הוגדר כחודש השביעי, התקופה שהוא חל בה נחשבה לסיום שנה, וממילא גם להתחלה של שנה חדשה. כדאי גם לשים לב שאף שניסן הוגדר כ"ראש חדשים", א' בניסן מעולם לא הוגדר כ"ראש השנה".
מכאן שהתורה הבחינה בין הלוח החודשי ללוח השנתי. בלוח החודשי הנקבע לפי הירח, שהוא הלוח הלאומי של עם ישראל, החודש הראשון הוא ניסן, כי בו יצאו בני ישראל ממצרים והתגבשו לעם – ואילו בלוח השנתי הנקבע לפי עונות השנה והשמש, שהוא הלוח החקלאי האוניברסלי, השנה מתחילה בתשרי.
אבל מכאן עולה עוד מסקנה מעניינת: למה בעצם מתחילה השנה בתשרי? התשובה ברורה: בגלל סיום העונה החקלאית ואיסוף היבול של השנה החולפת, כמו גם הציפייה לגשם שיתחיל את השנה החקלאית החדשה. מבין כל חגי תשרי, החג המציין את הפן הזה הוא חג הסוכות, ומכאן עוד מסקנה מרחיקת לכת. בדימוי המקובל עלינו כיום, ראש השנה ויום הכיפורים הם חגי תשרי המרכזיים, ואילו סוכות נחשב להזדמנות למנוחה מכובדם של הימים האלה. במקור המקראי, לעומת זאת, סוכות הוא כנראה המרכזי שבחגי תשרי, וייתכן אפוא שראש השנה ויום הכיפורים היו רק בבחינת הכנה אליו: יום הכיפורים – במטרה לכפר על העוונות ולעשות אותנו ראויים לגשמי הברכה של השנה החדשה; וראש השנה – כקריאת התעוררות לתשובה ולכפרה המתבקשות ביום הכיפורים. זה גם מסביר מדוע הם חלים ב"אמצע השנה", שלמעשה אינה אלא תחילתה של השנה החקלאית החדשה.
הדברים האלה אינם נאמרים רק כדבר תורה לסוכות, שבא להעמיד אותנו על חשיבותו של החג, אלא יש בהם גם משל ערכי וחינוכי מרכזי. העולם הדתי נוטה לחשוב שהממד הרוחני – לימוד התורה ותיקון המידות – הוא המרכזי בחיים, והממד המעשי רק נועד לשרת אותו. הרמב"ם הוא גדול מייסדי המסר הזה, שלפיו אדם צריך לשקוע כל ימיו בעולם הרוח, ולהקדיש לחיי המעשה רק את המינימום ההכרחי. אבל אם הבנת ההיררכיה של חגי תשרי אכן נכונה, נראה שבעולם העברי המקורי, עולמה של התורה, ההיררכיה הייתה שונה: הצלחת השנה החקלאית עמדה במרכז, וההתכוונות הרוחנית הנעלה של ראש השנה ויום הכיפורים לא נועדה אלא כדי לשרת אותה.
קל להבין גם מדוע התהפכה ההיררכיה הזו: בעקבות יציאת עם ישראל לגלות, ההיפוך היה לא רק אפשרי אלא אפילו מתבקש וחיוני. ליהודים כבר לא הייתה אדמה לעבוד, וממילא לא נזקקו לחגים חקלאיים. מנגד, במציאות של חברה שנתלשה מריבונותה והפכה למיעוט בשדות זרים, היעד המרכזי היה מניעת התבוללות ושמירת הזהות הייחודית, ולשם כך הפך עולם הרוח, עולם לימוד התורה ושמירת המצוות, לתחום הפעילות המרכזי. אלא שבשובו של עם ישראל לחיים ריבוניים, שהם גם חיי רוב יהודי בארצו, היה ראוי שההיררכיה תתהפך מחדש. במציאות הכללית זה אכן קרה, אבל העולם הדתי דבק בהיררכיה הקודמת, הגלותית.
למען הסר ספק: אין צורך להפוך את ראש השנה ויום הכיפורים למשניים לעומת חג הסוכות. יתר על כן: במציאות הגלובלית שאנחנו חיים בה, הסכנה לזהות הייחודית אורבת לא רק בתנאי מיעוט גלותיים אלא גם בתנאים ריבוניים, וממילא יש חשיבות עצומה לעולם הרוח מטפח הזהות. ובכל זאת, חשוב לזכור את ההיררכיה הריבונית המקורית: לתלמוד יש ערך רק אם הוא מוביל לתיקון חיי המעשה. זה נכון גם לגבי בעלי תפקידים: הרב והפרופסור, הסופר והעיתונאי לא צריכים לחוש התנשאות על החייל השומר עליהם, החקלאי המגדל את מזונם או הרופא המטפל בהם. אין להם זכות לחוש שעיסוקו נועד לשרת אותם. אדרבה, התחושה המתבקשת היא שעולמם הרוחני והאינטלקטואלי נועד כולו לשפר את עולם המעשה; לשפר את האופן שבו החייל, החקלאי והרופא – וגם הפוליטיקאי – ממלאים את תפקידם, ומתקנים את העולם ביתר הצלחה.
