מחול בשמלות לבנות, ברקע מנגינת שירי שמחת תורה משולבת בקצב טרנס ממכר. ואז בבת אחת המוזיקה נעצרת. ואז היא מתחדשת, בצרימת מיתרי צ'לו. פתאום הרוקדות נתקפות אימה. נסוגות לאחור בחרדה חוצת מסך, נפגעות מיד נעלמה וקורסות בזו אחר זו. רק אחת מהן עוברת בין חברותיה הדוממות, עד שהיא מתמוטטת לקול שירתה הצלולה וקורעת הלב של נופיה ידידיה: "הלו, מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי? שומע אותי?"
לא, זה לא היה הפתיח לטקס האלטרנטיבי לציון שנה לאירועי 7 באוקטובר. זה היה דווקא הפתיח לאירוע הממלכתי. אחריו עלו בני משפחות של נרצחים ונופלים – להנחיה, לשירה, לניגון. לקח לנו רגע ארוך לעכל שדווקא המעמד מבית היוצר של ממשלת ישראל נפתח באמירה דוקרת כל כך, שמנכיחה נוקשות את חוסר האונים של נפגעי המתקפה האיומה ההיא, את היעדר התפקוד מצד המדינה. דווקא באירוע הזה אזרחים נטולי רקע תקשורתי קיבלו את מושכות ההנחיה, שהייתה עממית ונוגעת וכנה.
רגע לפני כן עוד צפינו בהנחיה המקצועית של חנוך דאום ורותם סלע בפארק הירקון, במה שכונה באולפנים "הטקס של העם". היו שם זמרים ותיקים, סרטונים ותפילות מפי אישים שמייצגים מגוון ישראלי רחב ביותר. דווקא שם, בטקס האלטרנטיבי לכאורה, נשמרו הממלכתיות והחיבור לכלל הקהלים, כמעט בהתרסה.
לרגע אפשר היה להתבלבל, להאמין שהתהפכו יוצרות הממלכתיות. והנה אנחנו יושבים מול מסך, אוגרים לתוכנו את סיפורי האסון ההוא והגבורה והתקומה, נותנים למנגינות לחלחל ותוהים: אז בשביל מה בעצם? למה שני טקסים לאותו זיכרון, לאותו כאב ולאותה זעקה? האם יוזמי האירוע האלטרנטיבי לא היו מאמצים בחום את המנחים העממיים הנוגעים ללב, את הריקוד המתריס והפוצע, את שירת הלהקה הצבאית בטקס הממלכתי? ומנגד, האם למי מבין מארגני הטקס הממלכתי הייתה בעיה עם סרטוני השורדים המספרים את שהיה? עם סיפורי החטופים והמתים, שחזור גבורת אנשי זק"א, הקדיש של הרב תמיר גרנות או תפילתו של סא"ל במיל' הרב שמואל סלוטקי, שאיבד שני בנים בשמיני עצרת אך המשיך לפקד על יחידת איתור הנעדרים?
מה קרה פה בעצם, שאפשר להתבלבל בין הטקסים, לא לדעת מי יצר את מה? הרי בניכוי דברי ראש הממשלה, שלא היו מתקבלים על מסכי פארק הירקון, ובניכוי פרובוקציית אביב גפן, שהיה דחוף לו לשיר ביום הזה ש"גנבו לו את המדינה", עם איזו מחלוקת נשארנו בעצם? בניכוי דקות בודדות מתוך שני משדרים בני קרוב לשעתיים כל אחד, נותרנו עם 101 כיסאות צהובים מיותמים, כמות בלתי נתפסת של נרצחים ונופלים, ודגל כחול-לבן אחד ענק. אז על מה אנחנו לא יכולים להסכים ביום הקדוש והנורא הזה של זיכרון ההולכים?
בראיונות מקדימים הבטיחו המארגנים השונים כי זוהי פתיחתה של מסורת שתתקיים מדי שנה. והצופה המזדהה והנבוך מביט על שני טקסים סמוכים, ותוהה מתי אלה יתאחדו לטקס משותף אחד. האם זה יקרה רק אם תשב בירושלים הממשלה "הנכונה"? או שמא נאפשר חיבור, במקום לפצל מלאכותית בין העם לממלכה?
משחור לירוק
כמה שעות קודם, חלוקה אחרת לגמרי התקיימה בכבישי הנגב המערבי. משפחות וסתם אזרחים נהרו דרומה לאירועי זיכרון בבוקר 7 באוקטובר, והתפצלו בין היישובים השונים. בכביש 232, סמוך לחניון רעים, מראה מצמרר של מכוניות חונות בשוליים מזכיר את תמונות היום הנורא ההוא, כשבצידי הדרך היו מוטלים מתינו, בשקט שאחרי סערת אוקטובר ההיא. הפעם אלה מכוניות של אזרחים ומשפחות שבאו לחלוק לנופלים ולחטופים כבוד נוסף, לא אחרון. פה ושם עוד נשמעים קולות נפץ מהרצועה. אף אחד לא מגיב כמעט, כולם מרוכזים בימים ההם, בזמן הזה. מדי פעם אפשר לראות בני משפחה מתיישבים בלב השטח, במקום שבו נמצאה גופת יקירם אחרי שברח ונתפס במלתעות נוח'בה. באתר הנובה עצמו נסללו כבר שבילים ראשונים, ויש סימוני חנייה ומיצגים בבנייה. שלטים גדולים מספרים את סיפור "המכולות הצהובות", ואת סיפור "הבר הקטן", ואת סיפור האמבולנס. מישהו מנגן, מישהו מתייפח על ספסל לצד תמונת אחיו. מישהי שולחת יד מלטפת לפנים יפות בתוך פוסטר מרובה נופלים, נאנחת מול פני יקירתה בלי לומר מילה.
עוברים ושבים עוצרים את הרכב לצד אתרים שהפכו באחת אתרי גבורה מיתולוגיים. מישהו אומר תהילים במיגונית הסמוכה לבארי, שם ניצלו חייהם של 12 בני אדם בזכות מוטי ועמית עזרא, אב ובן מבת-חפר שבאו לחלץ את הבת ניצן, והצילו בדרך רבים נוספים; מישהו מדליק נר במיגונית שמול הכניסה לקיבוץ רעים. האיור היפה והמוכר של הציפור מלווה כעת בהמון סטיקרים וכתובות לזכר הנופלים. לא כתוב שם, אבל כולם יודעים שזו "המיגונית של ענר" שפירא ז"ל, הודף שבעת הרימונים. ממדי פעם מתכנס לו פקק קטן. אף אחד לא צופר. אף אחד לא כועס כאן. אנשים זרים מנידים ראש זה לזה בהבנה. איזה יום. איזו שנה. רבים כל כך מבקשים להכיר ולגעת באבל הלאומי; רבים אחרים שבים לראשונה למקום שהיו בו, שגרו בו, שאיבדו בו. אחרי הטקסים בבתי הקברות, הקיבוצים כמו מקבלים חיים מחדש, חיים אחרים. הבתים השרופים והמחוללים, שבהם סיירו רבבות בשנה החולפת, משיבים לעצמם לרגע את דייריהם המקוריים. מימין כמה אחים מתקבצים על מרפסת מאובקת של בית ילדותם; משמאל בני משפחה יושבים על שפת השביל המוביל לבית אשר חרב. כאן זוכרים הורים שנרצחו בביתם, שם מתמלאים בגל געגוע וחרדה לבנים חטופים.
בבית המפויח של משפחת סימן-טוב בניר-עוז תלויים פוסטרים: תמונות משפחתיות שצולמו במקום הזה ממש. הסוכה הקטנה עוד עומדת בחצר, לידה תמונת הסוכה במלוא יופייה. בתוך השחור הזה אפשר פתאום להיזכר שהייתה פה פעם מציאות ירוקה ומלאת חיים. אפשר להתמלא תקווה שעוד תהיה. ככה, רגע לפני התפילות הגדולות של יום כפרת העוונות. אפשר להיאנח רגע יחד במקום הזה, בכל מקום שהוא. להתפלל על איזה יום. על איזו שנה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
