נסעתי השבוע לנתיב־העשרה, לשידור מיוחד לציון שנה ל־7 באוקטובר. עמדת השידור השקיפה אל חורבות בית־חנון, שהוסתרו קצת מאחורי גדר בטון ענקית שלא עשתה את תפקידה. מוזר לשדר כשבכל רגע נשמע פיצוץ שאתה לא בטוח אם הוא שלנו עליהם או שלהם עלינו. השידור היה מרגש ומצמרר. גם הנסיעה לשם הייתה מטלטלת. ברדיו שידרו סיפורים של ניצולי הנובה, והיונדאי נסעה בכביש 232 שמי שלא ניצלו נהרגו לצידו.
כשיצאתי בחזרה הביתה לרמת־גן, אחרי השידור, הפעלתי את וייז ולחצתי על "בית". לקח לו כמה שניות לחשב, ואז הוא הכריז שיש עוד שעה ו־14 דקות של נסיעה. חשבתי שזאת עוד אחת מהתקלות האלה של וייז במלחמה. צריך לומר: מלחמה היא תקופה נהדרת לווייז. היא יכולה לפטר חצי מכוח האדם, ואם דברים לא עובדים כמו שצריך תמיד אפשר לדחוף את התירוץ של "מה אתם רוצים, אלה מערכות שיבוש ה־GPS של צה"ל". אבל לא, שום תקלה: שעה ו־14 דקות. אין לתאר.
הכבישים אפילו לא היו ריקים. להפך, הייתה תנועה ערה. שעה ורבע מהעוטף הרחוק שצמוד לבית־חנון. המרחק הקצר כל כך הזה מעולם לא ריגש אותי כל כך. בארה"ב אנשים נוסעים שעה ורבע לפעמים לחוג של הילד. בימים קשים ממש זה הזמן שלוקח לי להגיע לעבודה (כולל מציאת חניה). פתאום קלטתי כמה הכול מכווץ פה. רוב האנשים בגוש דן לא מבינים עד כמה חווארה הזאת ביהודה ושומרון קרובה אליהם. עוטף עזה נשמע רחוק. בדרום. אי שם מעבר להרי החושך. אני לא יודע כמה הניצחון קרוב. אני מאמין שכן, אבל חשוב להיזכר שאם לא יהיה ניצחון המפלצת תישאר קרוב, במרחק של משהו כמו שעה ורבע.
- בדרך לנתיב־העשרה, חלפתי על פני שלט ענק שכתוב עליו "חוות שקמים". כמעט התפוצץ לי המנוע מרוב עצב על מה שעשינו לעצמנו.
- אני מנהל מערכת יחסים מורכבת עם החבר החדש במשפחתנו, מייקי זמרי. זה הכלב שנכפה עליי בידי שלושה ילדים נחושים ודוקטור אחת שקשרה איתם קשר נגדי. בניגוד למדינת ישראל לא נשענתי על אמ"ן של אהרון חליווה אלא על אינסטינקטים בריאים. הזהרתי מראש שאין לי שום כוונה להיכנע לדרישות ולמצוא את עצמי בתוך חודשיים אחראי בלעדי להוצאתו לטיולים של המייקי.
- האינסטינקטים שלי יעילים כמו אמ"ן. בכל בוקר בשש ובכל ערב אחרי הפטריוטים אני מוותר על צרכיי כדי שמייקי יעשה את צרכיו. מילא, אני דווקא נהנה מהשקט הרמת־גני של הבוקר והלילה. אבל מה שפחות כיף הוא הדינמיקה של כלב פוגש כלב אחר, וכופה עליך לשוחח בחדווה עם בעל הכלב השני בזמן שהכלבים מחככים את אפיהם באזורים שהשתיקה יפה להם בגופי חבריהם.
- שמישהו יסביר לי מה החוקים בבקשה. נניח שהכלב שלי פגש כלב אחר והחליט להקדיש כמה דקות לאירוע. מה זה אומר? מותר לי לשתוק? זה מוציא אותי אנטיפת? אני חייב להתחיל לשאול "בן כמה הוא? איזה סוג?".
- מייקי הוא גור מלא אנרגיות, ובכל פעם שהוא פוגש כלב אחר הוא מתחיל לרוץ בסיבובים, מה שמביא למצבים מביכים מאוד. אני רץ אחריו בסיבובים עם הרצועה אבל הוא יותר מהיר ממני, כך שיצא שהשבוע אני והוא קשרנו שכנה שלא הייתה זריזה מספיק להימלט.
- אבל יש גם אירועים נחמדים, כמו העובדה שאחת השכנות בבניין שלא מדברת איתי מאז 7 באוקטובר, כנראה כי אני אשם, יוצאת גם היא עם הכלבה שלה, שמשום מה מאוהבת במייקי (כנראה בקטע של צדק קוסמי), וכך יוצא שאני מרוויח משני הכיוונים. מייקי מבסוט כי יש לו מחזרת, והאנטיפתית נאלצת לעמוד מולי בזעם עשר דקות בכל יום בלי להחליף מילה. תודה על זה, מייקי.
- לא אכחיש שבעברי הייתי מה שנהגו לכנות "ילד אור ירח", מהמעריצים השרופים של אביב גפן. נסענו להופעות שלו וצרחנו בקהל בקול ניחר "רוצים שינוי". עם השנים המשכתי לאהוב את המוזיקה, אבל עם הזמר פחות הסתדרתי. השבוע צפיתי בו שר את השורה "לא יגנבו לנו את הדגל אבל גנבו את המדינה" בטקס המחאה לזכר 7 באוקטובר. אני לא יודע אם גנבו לאביב גפן את המדינה, אבל אני לגמרי מאמין שהוא חושב שהיא רק שלו. בכל זאת, נצר למשפחת דיין־גפן, משפחה של מצביאים ומשוררים, הדבר הכי קרוב שיש לנו למשפחת מלוכה. אני רק אומר, אביב, אולי בפעם הבאה תעשה מה שאבא שלך יהונתן או דוד שלו עשו כדי לדאוג שלא יגנבו להם את המדינה: תתגייס לשמור עליה.
- הכישלון הכי גדול של הממשלה הזאת הוא התנהלותה מול פיגועי טרור. ב־7 באוקטובר יש הרבה ידיים במעל, וחלקן אחראיות הרבה יותר מהממשלה בעיניי. אבל אני מדבר על הפיגועים "השוטפים". אחרי כל פיגוע אותו ריטואל: שרים כותבים הודעות ניחומים, ראש הממשלה מדבר על מאבק בטרור, ויומיים אחר כך שוכחים ומחכים לפיגוע הבא. ממשלת ישראל לא עושה דבר אחרת, לא חושבת מחוץ לקופסה, לא משנה דבר כדי להפוך את מחיר הדם היהודי ליקר יותר.
חוק גירוש משפחות חייב להיות מבחן. יש בעיה משפטית? מוזר, אני זוכר שפעם כשתקפנו בעזה היו מקישים בגג של בניין לפני שמורידים אותו, עכשיו אם צריך מורידים בתים בלי הודעה מוקדמת. כל מה שהשתנה זה המחיר ששילמנו. ואם בג"ץ יתעקש לפסול את החקיקה? יראה העם וישפוט. אם הם רוצים דם על הידיים, נשפוך להם אותו על הידיים לעיני כול. אפשר לנצח בלבנון ובעזה ואפילו באספאהן, אבל אם תמשיכו באדישות לפיגועים לא תהיה לכם תקומה. גירוש משפחות מחבלים, כדי שיפסיקו להתפרק פה משפחות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
