א־ל מלך יושב על כיסא רחמים.
ביום הקדוש הזה מילותיי אינן נתונות אלא לך, מתוך ידיעה עמוקה ואמיתית שיגיעו עד אליך ויתקבלו. אם לא ברחמים, אז בדין. אם לא באהבה, אז ביראה.
לא יהיו אלו מילות סליחה, לא מילות תפילה, אף לא מילות פיוס או הכנעה. אלה יהיו מילים מלב יהודי מאמין, מילים מבת של מלך מלכי המלכים העומדת בפניך לצד עם ישראל כשהיא דוממת מול אימת הדין, המומה ופגועה.
א־לוקים, שנה עברה מאז עברנו לפניך כבני מרון, שנה שבה כתבת אותנו. מי לחיים ומי למוות, מי באש ומי בחרב, מי בקצו ומי צופה בקצו של חברו.
א־לוקים, שנה עברה מאז עמדנו לפניך זכים, מדמים עצמנו כמלאכים מול ספריך הפתוחים, סבורים ובעיקר מקווים לדין רך, דין של בנים לפני אביהם שבשמיים.
א־לוקים, עברה שנה מאז ננעלו הספרים ובמלוא גופנו, במלוא ליבנו, חווינו איך מרגישה נעילה ללא המצאת מחילה.
ידענו א־ל רחום וחנון, ידענו שהימים שקדמו לחיתום הדין היו לא פשוטים. היה קשה לפספס את התחושה שבזבזנו את ימי התשובה במקום לנצלם למטרה הזו, תשובה.
ידענו שאולי מתחנו את הגבול, שאולי לא בכל יום מימות השנה היינו טובים, מצטיינים, צדיקים. ידענו שעוד דרך ארוכה לנו לצעוד כדי להשיב את עצמנו בתשובה, כדי להתקרב ולקרב.
אבל ריבונו של עולם, ככה?
כזו עוצמה של מכה? האם זה מה שמגיע לנו, לעמך הנבחר מכל העמים, שאהבת, שרצית, שרוממת מכל הלשונות?
האם כך רצית לראות את עמך הנבחר, בוכה על עוד בן ועוד אחד? האם זאת הדרך היחידה מכל דרכיך, דרכי החסד הטובות, להנהיג את צאן מרעיתך?
לא מכתב פרידה
ריבונו של עולם, השנה מצאתי את עצמי שוב ושוב קוראת לך בשמך זה, א־לוקים. לא מצליחה לוותר על הכינוי המרוחק והקר, הנוקשה והקשוח.
האם הסתרת את פניך מאיתנו? או שאולי אלו הם פניך הנגלות אלינו רק בצורת חרון אף שלא ידענו כמותו מאז תקומתנו? האם כך נראה כעסך עלינו בשיאו, או שמא עלינו לחשוש מפני הבאות כי עוד לא סיימת עם החשכה?
עומדת אני לפניך היום, כמו בכל שנה ושנה, יודעת שבעוד זמן קצר אאגרף את כף ידי הימנית ואכה באמצעותה על חזי לווידוי וחרטה ועזיבת החטא. אעשה זאת ופעם ועוד אחת ועוד, ואומר את הנוסח המקובל, מילה במילה.
אני עומדת ושואלת, האם אתה ריבונו של עולם, האם תכה כך גם אתה? האם מילות הווידוי הקשות, המעוררות כל כך לתשובה, המבקשות כל כך להיות טוב יותר, להיטיב יותר, האם גם לך מילות אלו מהדהדות, האם גם אתה מהרהר בהן לתשובה?
לראשונה אני מגיעה אליך ריקה. ריקה מאמון שהרע מאחורינו, ריקה מתקווה שהאחרית קרובה. ריקה מהבטחות, מאמונות מגאולות וישועות
א־לוקים, במה אשמנו שכך מגיע לנו?
במי בגדנו, קישינו עורף ותעינו? איזה עם שהכו בו כך בעוצמה גדולה כל כך מסוגל למצוא בעצמו את הפגמים והעוונות שהביאו אליו את כעסך הרב כל כך? האם סבור אתה שכך נלמד, שכך נפנים ונשפר את עצמנו בתשובה אליך?
אינני יודעת איך ניחתם בשנה הזו, ריבונו של עולם.
אינני יודעת אם, לאחר התרועה הגדולה במוצאי היום הקדוש, תפילתנו תתקבל ברצון, ניחתם לחיים טובים ולשלום ולשנה חדשה ומבטיחה יותר, שסוף־סוף תבוא אלינו.
אינני יודעת דבר מכל זה, אך לראשונה אני מגיעה אליך ריקה, ריקה מאמון שהרע מאחורינו. ריקה מתקווה שהאחרית קרובה. ריקה מהבטחות, מאמונות מגאולות וישועות, פשוט ריקה.
אבל גלוי וידוע לפניך א־ל מלא רחמים, בוחן כליות ולב, מלך רם ונישא, שאין מדובר במכתב פרידה.
שכאבי הגדול, כאבנו אנו עמך ישראל, שייך גם הוא לך.
נעצו בי עמוק בפנים את ההסכמה לקבל שגם מאחורי הדברים הקשים העוברים עלינו, אתה עומד. ממית ומחיה, מוחץ ומרפא ואין מידך מציל.
גלוי וברור לפניך שמילותיי אלו, הדומעות, הנוקבות, המישירות מבט, נאמרות בידיעה ובהבנה שאין אמונתי שלמה בלעדיהם. שהכעס והכאב המופנים כלפיך הם חלק בלתי נפרד מדרכי בעבודתך ובלעדיהם היא אינה שלמה. הנשמה לך, הגוף פועלך, המלכות הכתר והכבוד לך חי עולמים. מי ייתן והחסד והרחמים שבך, הגלויים והנסתרים, יאירו לנו בהמשך הדרך. שבמהרה תתגלה התכלית של זה הכאב, ואתה אורו וזקיפות קומתו של נצח ישראל.
א־לי, באתי לפניך היום פגועה ונבגדת, אבלה ומפוחדת כשליבי ער מתפלל לפניך שאמציא מחילה, לך תחילה. שתיטע בי מחדש אמון ובטחון שספר הרחמים הוא הספר שבו ניחתם השנה, ואיתו ספר הגאולה והישועה.
שאוכל לחתום את מילות תפילתי זו בהקלה גדולה, בלב שלם, באהבה שלמה ובאמונה גדולה לומר לך ריבונו של עולם, סלחתי כדבריך.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
