על ישראל מוטלת חובה מוסרית להשיק פרויקט הגירה מרצון מעזה

ה

אדם נולד חופשי ובכל מקום הוא אסור באזיקים, כתב פעם ז'אן ז'ק רוסו, וקלע יפה לפסיכולוגיה של החטא. החוטא עושה "מה שבא לו" ומשוכנע שבכך הוא מממש את חירותו. אין מי יאמר לו מה תעשה ואין מי יאמר לו מה תפעל.

התשובה מתחילה ברגע החמקמק שבו הוא מסכים להתבונן במראה, להפסיק להדחיק ולהסתתר. הרגע שבו הוא אוזר אומץ לגלות מה באמת מניע אותו: פחד הישרדותי, אובססיה לשליטה, התמכרות לעונג, בריחה מכאב. אם יקשיב לעצמו אולי יבחין שהוא פועל מתדר נמוך ולא גבוה; שהוא חי בעיוורון ולא רואה, פשוט לא רואה, לא את טובתו העליונה שלו עצמו, ובטח שלא את טובת זולתו.

והרגע שבו הוא אוזר אומץ לדבר על זה: "וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינוֹת אלה שגמר בליבו", מדגיש הרמב"ם בהלכות תשובה. הווידוי הוא חלק בלתי נפרד מהליך הכפרה של יום הכיפורים, כי לא די בהתבוננות עצמית שתוּקה. כי כדי לתת תוקף להארה ולהתבהרות צריך לדבר עליה, להנכיח אותה בשיחה, להפוך אותה מתובנה מעורפלת להכרה בהירה, לעובדה אובייקטיבית, להודאה שהיא "מלכת הראיות". טו פייס איט, כמו שאומרים באנגלית.

ומה שנכון לפרט נכון גם לכלל. יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש אישי, אבל גם לאומי. לכן מתנה הכהן הגדול "אָנָּא הַשֵּׁם, עָווּ, פָּשְׁעוּ, חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל", תוך שהוא סומך ידיו על השעיר טרם שילוחו לעזאזל.

כשמדברים על חשבון הנפש הציבורי אנחנו חושבים אינסטינקטיבית פנימה: על הקיטוב, על שנאת החינם, על מכונות הרעל, על הפערים החברתיים. אנו מצפים מכל מגזר להשהות רגע את מצעד ההאשמות, ולפנות זמן לחשבון נפש פנימי. להכות על חזה עצמו לפני שהוא מכה על חזה זולתו. כל זה נכון וחשוב, אבל לא מספיק.

כל ההתעסקות הפנימית הזו לא מעניינת את העולם, והוא תובע מאיתנו חשבון נפש כלפי הקהיליה הבינלאומית כולה. כותרות העיתונים הגדולים דשות בסבל העובר על תושבי עזה ומתריסות כלפינו שוב ושוב בטענה שיש לנו אחריות למשבר ההומניטרי ברצועה. בשבוע שעבר עסקתי בכשל הבסיסי של הטענה המוסרית המופנית נגדנו, בנקודת העיוורון שלה. בית השאר כתבתי: "הקולקטיב הפלסטיני מורכב מהמוני פרטים שנבראו בצלם א־לוהים, אבל כקולקטיב הוא דוחה את מימוש צלם א־לוהים ובוחר בצלם השטן. הבחירה הקולקטיבית הזו משפיעה על הזכויות של כל אחד ואחד מהפלסטינים, כל עוד הפרט הזה בוחר לחיות בקהילת השכול והכישלון הזו".

בעקבות תגובות שקיבלתי לטור התבוננתי בו שוב השבוע, ופתאום ראיתי את מה שלא ראיתי קודם. את נקודת האמת בביקורת על ישראל. אנחנו מניחים שרוב ככל תושבי הרצועה הם חלק בלתי נפקד מקולקטיב שכל מהותו ותעודת חייו הן השמדת מדינת ישראל. אבל מה אם יש שם אנשים שהם לא כאלה? ומה אם יש חמישים צדיקים בסדום, יחידים או משפחות הכופרות באמנת חמאס ומבקשות חיים נורמליים להם ולילדיהם?

עזה לא תוכל להיות מקום מגורים ראוי לפלסטינים ומי שמדבר על שיקומה לא רוצה בטובת התושבים. על ישראל מוטלת חובה מוסרית להקים פרויקט לאומי להגירה מרצון

אומנם המלחמה שנכפתה עלינו היא מלחמת מצווה מוצדקת מאין כמותה: מפעל המוות והטרור שבנה חמאס הוא כה מפלצתי ומסועף, שאין ברירה אלא לחרוש את עזה עילית ולפוצץ את עזה תחתית; הבחירה של חמאס לפעול מתוך בתי ספר, מסגדים, בתי חולים ואוהלי עקורים, יצרה מצב שאין דרך להימנע מפגיעה נרחבת באזרחים לא חמושים.

ועדיין, בהפטרת יום הכיפורים נקרא את תחינת ישעיהו – "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ", והצו הזה זועק לנו היום: מוטלת עלינו חובה מוסרית לשלח רצוצים חופשי, ולאפשר חיים ראויים לתושבי עזה החפצים בכך.

כדי לממש את הצו המוסרי הזה צריך קודם להכיר במציאות: עזה לא תוכל להיות מקום מגורים ראוי לפלסטינים. אין שם שום תשתית לכך – לא אנושית, לא קהילתית, לא שלטונית, ובשנים הקרובות גם לא פיזית. אין ולא תהיה בדורות הקרובים תודעה לאומית פלסטינית העסוקה בבניין ולא במלחמה, ביצירה ולא בחורבן. כל מי שמדבר על "שיקום הרצועה" לא חושב על טובת בני האדם הממשיים החיים ברצועת עזה, אלא על טובת האינטרס הפלסטיני הלאומי שעניינו היה ונשאר אחד – מאבק אינסופי במדינת ישראל.

כפועל יוצא מכך, האפשרות היחידה לחיים ראויים לעזתים איננה בתוך הרצועה אלא מחוצה לה, בעולם הגדול המשווע לידיים עובדות. על ישראל מוטלת חובה מוסרית לשלח רצוצים חופשי באמצעות השקת פרויקט לאומי להגירה מרצון. יום חשבון הנפש הלאומי מצווה עלינו לדבר על זה, לקבל אחריות לזה, לתכנן את זה ולעשות את זה.

ביום שני השבוע פורסם בחדשות כי "317 מבקשי מקלט, רובם מאריתריאה, המריאו מרצון לקנדה בטיסה שישראל חכרה במסגרת הסכם מיוחד. כל נוסע קיבל מהמדינה מענק של 3,500 דולרים – נוסף על כספי הפיקדון שיוכלו למשוך בהמשך, בסך עשרות אלפי שקלים". זה מראה שישראל יודעת ומסוגלת להשיק פרויקט כזה. אומנם מדובר במספרים אחרים לגמרי ובאתגר מורכב של השגת הסכמות מהמדינות הקולטות, אבל אם הוא יוגדר כפרויקט לאומי ראשון במעלה, ישראל תוכל לעמוד בו.

ישראל צריכה להקים מנהלת ממשלתית שכל עניינה הוא טיפול בבעיה הזו: להפעיל זרוע הסברה בינלאומית אפקטיבית, לחתום על הסכמים עם מדינות בכל רחבי העולם, לאגֵם משאבים ולאפשר לכל עזתי שאיננו קשור לחמאס לקבל סל הגירה מלא, כולל הסעות מהרצועה לשדה התעופה וכרטיס טיסה. פרויקט כזה יהיה מעין "תיקון עולם" שיאפשר לקורבנות החמאס לשקם את צלם א־לוהים ולפתוח בחיים חדשים.

אינטואיציה מול שכל

"מדינת ישראל מונהגת על ידי ממשלה משיחית", זה המשפט שקפץ לי כשהפעלתי את הרדיו באחד הבקרים השבוע. כיביתי את המכשיר מיד כדי להתבונן במילים הללו, הן נראו לי חשובות מכדי להיבלע בהמשך מלל סתמי.

הן משקפות טענה ותיקה הנשענת על סנטימנט רווח בתודעה של השמאל: הימין "משיחי", לא רציונלי, לא פרגמטי, פועל מדחפי נקמה או מהזיות על חזון אחרית הימים, ומעדיף שיקולי הישרדות על פני החלטות ענייניות. השמאל כמובן הפוך מכל זה: רציונלי, פרגמטי, מוסרי, ובהקשר של הפקידות הבכירה או מערכת המשפט הוא גם "מקצועי".

במהלך תשפ"ד השקיעה תנועת המחאה משאבים עצומים בקידום עסקת חטופים "בכל מחיר", או כמעט בכל מחיר. הקפלניסטים האשימו את הממשלה בהפקרה ערלת־לב של החטופים, ובקבלת החלטות משיקולי הישרדות בלבד.

דמיינו לכם שהממשלה הייתה נשמעת לקול המחאה וחותמת על עסקה כזו במהלך האביב. ההסכם היה כולל את עזה ולבנון, ובהקפאת המצב התמונה בצפון הייתה כזו: נסראללה ובכירי חיזבאללה חיים ונושמים, המפקדות בדאחיה שלמות ומתפקדות, המערך הרקטי האדיר עומד על מכונו, תשתית הטרור הפיזית של כוח רדואן בדרום לבנון מוכנה להפעלה, ורוב המחבלים בחיים. תושבי הצפון לא היו סומכים על צה"ל ולא היו חוזרים לבתיהם; הצפון היה נשאר שומם וחרב; מפלצת הטרור הצפונית הייתה ממתינה עוד שנה־שנתיים, ותחת מטרייה של איום גרעין איראני אפקטיבי חיזבאללה היה מפעיל את תוכניתו לכיבוש הגליל.

הלקח הוא אותו לקח מאוסלו ועד הנה: בכל הנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני, ה"אינטואיציה" של הימין כמעט תמיד חכמה יותר מה"שכל" של השמאל.

ברוגז־ברוגז לעולם

מערכת היחסים בין היועמ"שית לממשלה הפכה בלתי נסבלת. בנאומה של גלי בהרב־מיארה בטקס הפרישה של השופט פוגלמן, היא לא רק האשימה את הממשלה בהורדת דירוג האשראי ובלחץ המדיני הכבד המופעל נגד ישראל, אלא גם סיפקה לשונאי ישראל נשק להחרפת הלחץ.

הנה, אומרים פקידי מודי'ס או נציגי המדינות החברות באו"ם, הפקידה הבכירה ביותר בשירות הציבורי הישראלי מודה כי בית המשפט העליון הישראלי "מוחלש או מותש בשל דילולו", וכי ממשלת ישראל מנהלת מדיניות שבבסיסה "פגיעה בזכויות אדם, קידום מקורבים על בסיס קשרים ולא על בסיס כישורים, אי־שוויון בהשתתפות בנטל המלחמה מחד גיסא והנאה ממשאבי המדינה מאידך גיסא ושחיתות שלטונית". זהו לא רק טקסט מתאר, אלא גם טקסט מכונן.

כיצד מגיבה הממשלה? באמבוש ילדותי ואינפנטילי הגורם ליועצת לנטוש בכעס באמצע ישיבת הממשלה. טענת השרים הפעם: סרטון הזוועות של דובר צה"ל לא שודר לציבור בישראל באשמת היועצת, ובגללה אנחנו מפסידים במאבק על ההסברה.

חוץ מזה שמדובר בשקר, כי היועצת מעולם לא אסרה על פרסום הסרטון, אין טענה אווילית מזו. מחקר שנערך באוניברסיטת תל־אביב ופורסם השבוע קובע כי "צפייה בסרטוני הזוועה מ־7 באוקטובר עלולה להוביל לסימפטומים פוסט־טראומטיים". פרסום ציבורי לסרטון הזוועות הוא ניצחון לחמאס ועונש לאזרחי ישראל, כמו לגרום לנאנסת לעבור את החוויה המזוויעה שוב.

דובר צה"ל ערך לא מעט הקרנות של הסרטון לשגרירים ומקבלי החלטות בחו"ל, וטוב שכך. לשלמות הנפש שלהם אנחנו לא אחראים. אבל לקבוע שכלל אזרחי ישראל צריכים לצפות בזוועה ולהיחשף לטריגר קשה כדי "לנצח בהסברה" זו טענה מופרכת ומקוממת. שיקום כבר מבוגר אחראי שיחזיר את היחסים בין היועצת לממשלה לפסים שפויים.