יום הכיפורים מתקרב ולמרבה הצער – הטמפרטורות שוב עולות. כאילו לא למדנו דבר ממאורעות השנה שעברה: בעקבות פסיקת בג"ץ שקבעה כי יש לאפשר תפילה במרחב הציבורי במתחם מצומצם בגן מאיר, חלק מהציבור התל אביבי רואה את האירוע כפרובוקציה מכוונת. הוא לא מבין איזה צורך אמיתי האירוע משרת, ומדוע לא יוכלו הדתיים להסתפק בבתי הכנסת שלהם.
יש בוויכוח הזה הרבה שיקולים, ולכל צד יש אחריות, אבל לפני הכל אני רוצה להביא בשורות אלו את קולה של קהילה גדולה ומשמעותית, שקולה כמעט לא נשמע, ולמעשה היא הסיבה לכל האירוע. זו הקהילה המסורתית, שמהווה יותר מ-50 אחוזים מהציבור היהודי. לאחר שנבין את הקהילה הזו וצרכיה – ניתן יהיה להבין את הסוגייה ואיך ראוי לפעול לגביה.
אקדים ואומר, ייתכן שעדיף היה שהתפילות במתכונת הזו לא יתקיימו השנה, בשל הסכנה שהמאורעות המעציבים מהשנה הקודמת יחזרו על עצמן. המאורעות בשנה שעברה גרמו גם לחילול השם וגם לחילול הליברליזם, בו זמנית. אך מאחר ובית המשפט העליון כבר הכריע שהתפילה תתקיים במרחב הציבורי, תוך הפרדה מגדרית בחלק מהאזור, מן הראוי לעצור רגע ולהבין מיהו הקהל המעוניין בתפילה הזו – ובמי בפועל עלולים המוחים לפגוע.
ברמה ההיסטורית, תחילת הסיפור התרחשה במהלך הקורונה, כאשר לא ניתן היה להתפלל בבתי הכנסת, והתפילות הוצאו אל הכיכרות. אז התגלה כי בתל אביב קיים ציבור מסורתי גדול מאוד, של אלפי אנשים ונשים, אשר מעוניינים לחוות חלקים מתפילות יום הכיפורים בנוסח האורתודוקסי – אך לא בתוך בית הכנסת, אלא באופן שבו הם יכולים לשבת עם משפחותיהם ללא הפרדה.
האורתודוקסים התפללו בצורה נפרדת, ומאחוריהם באזור בו הסתיימה המחיצה, התקבצו מאות ואלפי אנשים ונשים שבחרו לשבת בצורה משפחתית, להתפלל בדרך הנוחה להם ללא מחיצה – דבר שאיננו אפשרי באף בית כנסת אורתודוקסי בעולם.
אין דרך טובה יותר להבין את התופעה ואת הצורך, מאשר להקשיב לתיאור האותנטי של קובי אוז: "היינו רגילים ללכת לאיזה בית כנסת, מפרידים: את אמא שלי ואת הבנות שלי – שמים פה, אותי ואת הבן שלי – שמים כאן, וחזן שמסתכל עלי בעין של מה אתה עושה פה. ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו באמצע כיכר דיזינגוף, בעיר החופש הישראלית, מתפללים ביחד, אני ואשתי, ואמא שלי. וביחד עם אנשים שלא קשורים, ואיזה מישהי שבאה עם פיתה ואוכלת באמצע יום כיפור, ומישהו שעונה לטלפון ומישהו שבא מהים בלי חולצה, כולם ביחד שומעים שופר ביום כיפור. ואמרתי: הנה החלום שלי מתגשם, הגענו לארץ, לא בשביל שיפרידו אותנו כל אחד יהיה בניגונים של עצמו, בנים בנות, כל זה. בוא נפתח את הכיכרות, נרים את הראש לשמיים, יש לנו פה קו ישיר, הכל מסודר.
ואז נהיה מזה ריב, זה אני חושב – אחרי השבעה באוקטובר – הרגע הכי עצוב שחוויתי בחיים. ואחרי זה, אני והמשפחה שלי אמרתי אז איפה נשמע שופר עכשיו? בנינו על הטקס הזה. ואז התחלנו להסתובב בין בתי כנסת, ופה נראה חב"דניקים, ופה כאלה – לא מתאים, ופה – מה אני אעמוד בחוץ? אני אשמע את הזה, כאילו פתאום איזה חווית גלות כזאת: יהודי – תיכנס לבית כנסת שלך, אתה לא יכול להיות פה באמצע. ואני עם הילדים, לאן אני אלך כאילו? לא רוצה להתמיין. בשביל זה הגעתי לתל אביב, עיר החופש, כדי לא להתמיין. ותל אביב עיר החופש אומרת לי: תלך, תלך לבית כנסת שלך…".
בחירתו של קובי אוז ורבים הדומים לו איננה מובנית מאליה. היינו מצפים שמי שמעוניין בתפילה משפחתית, ילך לבית כנסת רפורמי. ומי שמעוניין בתפילה אורתודוכסית, ישמח להתפלל באופן נפרד בבית הכנסת. אבל החיים כבר לא כאלה בינריים כמו פעם, ובפועל, יש אלפי תושבים ותושבות מסורתיים בתל אביב, שביום הקדוש ביותר ליהודים בשנה רוצים לממש את הקשר המיוחד שלהם לתרבות היהודית בדיוק כך: להצטרף לתפילה אורתודוקסית אך לשבת בה כל המשפחה יחד. ואת זה אפשר לעשות רק במרחב ציבורי פתוח, שחלקו הקטן מחולק בהפרדה מגדרית, וחלקו הגדול פתוח לישיבה משפחתית.
המוחים כנגד התפילה חושבים שהם לוחמי חופש, הנלחמים ב"הדרת נשים" ועל צביונה הליברלי של תל אביב. קיומה של מחיצה, על אף שהיא רק באזור הקדמי של התפילה והעובדה שהתפילה מאורגנת על ידי "ראש יהודי", עמותה החולמת להחזיר את החילונים בתשובה מרתיחים את דמם. אלא שלא מדובר במלחמה בהדרה כפויה של נשים במרחב הציבורי, שהרי התפילה מתקיימת גם שלא בהפרדה, וזה בדיוק סוד קסמה. מדובר במלחמה בחופש של ציבור מסורתי גדול להתפלל בדרך שבה הוא חפץ. במאבק הנושא את דגל הליברליזם לשווא. המוחים לוחמים בחופש של נשים וגברים, ילדיהם וילדותיהם לחוות את יום הכיפור יחד במסגרת משפחתית מעורבת.
ניתן לחלוק על הלגיטימיות של המטרות של ארגון "ראש יהודי" ועל דרכי פעולותיו. אך דווקא במקרה הזה התפילה בכיכרות לא החלה כפרובוקציה, אלא כמילוי צורך אמיתי של ציבור רחב, אשר דווקא מעוניין בתפילה שלא בהפרדה.
עדיף אם מי שהיה מארגן את התפילה היו נציגים אותנטיים של הציבור המסורתי המתגורר בעיר, או עיריית תל אביב עצמה. אך למרבה הצער, הציבור המסורתי לא מאורגן ועיריית תל אביב העדיפה להתמקד במלחמה הרעיונית ולא במציאת פתרונות לאחד הציבורים המשמעותיים המצויים בעיר. זו גם נראית הסיבה שבג"ץ פסק את שפסק: במהלך הדיון הציגו לבית המשפט צילום אוויר של התפילה כפי שהייתה בכיכר דיזינגוף בשנים שבה התקיימה: מחיצה קטנה באזור מוגבל – שקשה מאוד להבחין בו בתצלום האוויר, ומאחוריו המוני תושבים מתפללים ללא מחיצה.
אין ספק, כי המצב הרצוי הוא שהחלטות בנושאים אלו יתקבלו כהחלטה קהילתית, של קהילה סובלנית שמוכנה להכיר גם בצרכי המיעוטים השונים שבה, ללא צורך בהתערבות חיצונית של בית המשפט. אם תל אביב באמת רוצה להיות עיר חופשית, היא צריכה להיות יותר בטוחה בעצמה, בליברליות השוצפת בה, ולאפשר את החופש לאלפי המסורתיים שלה להתפלל כרצונם יחד – כל המשפחה.
ואולי, מי יודע, זו דווקא תהיה עוד אחת מתרומותיה הרבות של של תל אביב לתרבות הישראלית ולתרבות היהודית הצומחת: תפילה שהיא גם נפרדת, אבל גם מעורבת; גם של דתיים וגם של מסורתיים וחילונים; תפילה שמארגנים אותה אנשים שלמרות שהם עצמם מקפידים על הפרדה בתפילתם שלהם, מוותרים על משהו משלהם, כדי להתפלל יחד עם אנשים שלא מקפידים על הפרדה; תפילה שבעצם כל מהותה היא סוג של פשרה וסוג של ביחד שלא קיים בשום מקום אחר. אז בואו לגן מאיר, אך לא כדי לשבש את התפילה, אלא כדי לחגוג ארוע מיוחד במינו בתרבות היהודית-ישראלית המגוונת, כפי, שאולי, ניתן למצוא רק בתל אביב.
