התחלתי לנעול את כל הבית פעמיים. יש בממ"ד חתיכת מתכת כזו, שמצאתי. במגירת התחתונים יש שני זוגות מדי ב' במידה נורמלית כי אני יודע שזה משהו שאף פעם אי אפשר למצוא בזמן. יש גם חגורה שאפשר להשתמש בה. אני מקנא באנשים שעשו יותר מילואים ממני, ובאנשים שעשו פחות. אני חושב על מוות ועל ההשלכות שלו. אני כועס יותר. לחוץ במידה רבה. גם רך. מקשיב. מחבק פתאום באמצע האוטובוס את הבת הקטנה שלי. אני כותב תגובות נזעמות בטוויטר. דתי פחות. יהודי יותר. אני אותו האדם אבל אני גם אדם אחר, הכל השתנה.
באזור ראש השנה נפוצה ברשתות השאלה מה השתנה בך מאז השביעי באוקטובר. משהו, מעט מזעיר. הופתעתי; יותר מדי אנשים כתבו שהם לא השתנו. כלומר הם לא כתבו את זה ככה – הרי השאלה הייתה על שינוי – אבל זו הייתה המשמעות. הם כתבו על השינויים שלהם, וזה היה נראה ככה: "השתכנעתי שהצד השני לעולם לא ישתכנע". "השתכנעתי שצריך לממש את מה שאני חושב – אבל הרבה יותר מהר". "השתכנעתי שאני לחלוטין לא טועה" וכן על זו הדרך. שינוי של מחשבה, אבל הוא לא שינוי אמיתי, להפך, הוא התבצרות. כמובן שהתבצרות היא שינוי, אבל זה מרגיש, איך לומר, קצת רמאות בהקשר הזה. קצת כמו להגיד 'אני פרפקציוניסט' בראיון עבודה.
שמעתי אתמול את יועצו של השר לביטחון לאומי מתראיין לקלמן־ליברמן בבוקר. הם עשו טעות כלשהי שקשורה לפרסום תמונה של חשודה בעבירה כלשהי לפני שהיא נחקרה (לא נכנס כאן לפוליטיקה, זה לא הנושא), וקלמן ניסה להוציא ממנו את המילים 'טעיתי', 'טעינו'. זה היה על גבול הבלתי אפשרי. פשוט לא קרה. הוא יצא נגד שמאלנים, התפלא איך קלמן לא איתו בטענה הזו, הוא רב איתו שהוא אמור לתמוך במאבק נגד הסתה לטרור. לא הייתה שם הסתה לטרור, אמר קלמן. זה לא שינה כלום. הוא לא הצליח להגיד 'טעיתי'.
מהצד השני, אתמול הייתה פסיקת בית המשפט על תפילה עם הפרדה בתל אביב. אני לא מעוניין לדון בנושא עצמו, גם לא בבית המשפט, אפילו לא במאבק בין ראש יהודי ובין עיריית תל אביב ושאר העותרים, רק בדבר הקטן הזה שבו, אחרי שבית המשפט צידד בראש יהודי, הם אמרו אוקיי, אולי בעצם לא. השנה נתפלל בבית כנסת. יש לי לא מעט חברים שהתעצבנו על ההחלטה הזו – הרי הצדק אתכם! – אבל יש גם לא מעט אחרים שפלטו אנחת רווחה על שהמאבק הזה נמנע ממנו. לא בגלל תמיכה בדעה הנכונה, בגלל שלפעמים הדבר הנכון הוא לגלות גמישות. להכיר בכך שאולי הצדק איתך, אבל אולי – בכל זאת – לא.
זה לא שכולם תמיד צודקים, זה ההפך – כולם טועים. יש כאלה שטועים פחות, או בפחות מקרים, אבל זה לא הופך אותם לצודקים תמיד, רק לכאלה שטועים פחות. אני חושב שהדבר הזה הוא לימוד גדול לחיים שלנו. כמו שמול הילדים שלנו אנחנו צריכים ללכת עם ענווה ולהכיר בכך שאנחנו לא יודעים הכל, וכמו שמול בן או בת הזוג אנחנו זוכרים כל הזמן שאנחנו לא תמיד צודקים, כי אף אחד לא תמיד צודק, לזכור שזה נכון גם לגבי אידיאולוגיות ותפישות עולם, לגבי איך העולם נראה ולגבי מה יש לעשות איתו. ואם טועים, אפשר לבקש סליחה, לקחת אחריות, לנמק בכוונה טובה, ולהמשיך לנסות. בשביל מה התחלנו שנה חדשה.
אני חושב שלב ליבה של הקונספציה הוא קיומה של קונספציה, ולא התוכן עצמו. כלומר בוודאי שהייתה טעות במה שחשבו על חמאס, אבל הבעיה לא הייתה רק בטעות, אלא בכך שלא היה אפשר לחשוב אחרת. שכל מחשבה אחרת נגדעה או נקטעה באיבה, ודוגמטיות שררה בחדרי הישיבות. והבעיה לא הייתה רק בחדרי הישיבות, אלא בראשם של האנשים – הם היו בטוחים כל כך בעצמם ובצורת החשיבה שלהם, עד שלא הצליחו לתת מקום למשהו אחר.
במובן מסוים, זה מימושו של הפסוק "מקשה ליבו יפול ברעה".
במחשבה רחבה יותר, אני חושב ש
