המגישים באולפן עברו לכתב בשטח. הוא עמד באמצע רחוב בעיר גדולה, ומסביבו שרר הרס מוחלט. קירות שבורים, לבנים מרוסקות על הכביש, חורבן מכל עבר. על המסך התחלפו הודעות מאיימות בצבע אדום בוהק, שהבהירו כי לא מדובר במקרה בודד שמתרחש כרגע במדינה, אלא שיש לנו עסק עם כמה זירות אסון במקביל.
כל זה אכן קרה השבוע, אבל לא בישראל. העיר לא הייתה חדרה, שספגה שוב פיגוע טרור קשה, וגם לא מדובר באחד מיישובי הצפון שטווחו בידי מחבלי חיזבאללה. לכתב שהוזכר לעיל אפילו לא קוראים ברהנו טגניה. זוהי העיר טמפה בפלורידה שבארה"ב, והכתב הוא איש פוקס ניוז רוברט ריי, שדיווח באישון ליל לצופים המפוחדים ברחבי דרום־מזרח ארצות הברית על התקדמות סופת ההוריקן מילטון וההרס שהיא זורעת בדרכה.
רק לפני שבועיים הכתה סופת ההוריקן הלין מעט צפונית יותר, בצפון־קרוליינה וגו'רג'יה. מעבר להרס העצום שהתחולל בשתי המדינות הללו, מספר הקורבנות בנפש שרשומים על שם אותה סופה הגיע ל־227. עוד לא ברור אם יהיו הרוגים גם כתוצאה מהסופה בפלורידה, אך סביר שכן.
עשרות אלפי אנשים מתים ברחבי העולם בכל שנה כתוצאה מפגעי מזג אוויר שונים ומשונים: הצפות, שיטפונות, מפולות בוץ ושלג, צונמי, חום קיצוני, גל קור חריג, הוריקנים, טייפונים, התפרצויות הר געש ואפילו סופות ברקים. בוויקיפדיה מצאתי שבכל שנה נהרגים ברחבי העולם בין 6,000 ל־24 אלף אנשים מפגיעת ברק.
התמזל מזלנו, ומדינת ישראל מצויה במיקום גיאוגרפי שבו אסונות טבע הם דבר נדיר. צונמי קטלני הוא תרחיש לא סביר בים התיכון הקטן מדי, הרי הגעש שיש פה לא מראים סימני התעוררות בקרוב, וגם אין פה הוריקנים או טייפונים.
כשבישראל מכריזים בתחזית על סערה מתקרבת, אנשים מפלורידה או מהפיליפינים שנמצאים כאן יושבים על המרפסת עם מכנס קצר ומגחכים בבוז. נכון, אחת למאה שנים בערך יש כאן רעידת אדמה חזקה שעשויה להיות קטלנית. תנו לאמריקנים – או כמעט לכל אחד בעולם – את האפשרות להתחלף איתנו ולקבל אפשרות לאסון טבע אחת למאה שנים, והוא יעשה זאת במהירות הבזק לפני שתתחרטו.
מה בכל זאת יש לנו? טרור ערבי. האם אפשר להשוות את הטרור הערבי לפגעי מזג אוויר? לכאורה, זו השוואה שהופכת את הזעם הערבי המתפרץ עלינו מדי פעם למשהו חסר תבונה או סיבתיות – כאילו אויבינו סתם קמים עלינו לכלותנו כי אספו יותר מדי אנרגיה וצריכים לפרוק אותה איפשהו במסלול חייהם, עד שיירגעו ויהפכו מהוריקן דרגה 5 לסופה טרופית בלתי מזיקה.
אז אומנם כל השוואה לא נכונה במאה אחוז, אבל כשמסתכלים על שנאת עשו ליעקב, שאת גלגולה הנוכחי כלפינו אנחנו חווים כבר יותר ממאה שנים – הרבה לפני הקמת המדינה – אין מנוס מלחשוב שאולי יש יותר דמיון בין התופעות ממה שאנו מוכנים להודות בו.
אבל אולי זו בדיוק הדרך שבה אנחנו צריכים להסתכל על המתרחש כאן, ובעיקר להעביר את המסר לעולם: מול טרור מפלצתי בסגנון חמאס, חיזבאללה ואיראן, אין שום דרך של הידברות, משא ומתן או כניעה. זה חסר טעם בדיוק כמו לעמוד מול עין ההוריקן שנמצאת מולך במעמקי הים, ולבקש ממנה שתפסח עליך רק הפעם. לכול ברור שמדובר במעשה לא הגיוני, בדומה למאפיין הלא רציונלי של שנאת יהודים מוטרפת.
מישהו באמת יכול להסביר באופן הגיוני למה מנהיגי איראן מורידים את מדינתם ביגון כלכלי שאולה, ומשקיעים כמעט את כל מחשבותיהם והונם להשמיד מדינה שאפילו אין להם גבול משותף איתה? האם כשאתם צופים בדובר החות'ים מאיים על ישראל, תוך שהוא נשמע ונראה כמו איש מסכן ורפה שכל שקיבל מיקרופון והולבש במדים מצוחצחים, לא עולה בכם המחשבה שמדובר בתופעת טבע?
כל זה לא אומר שאנחנו צריכים להביט לעבר האופק המתקדר ולא לעשות דבר, כי זה הטבע ואין לנו דרך להתמודד איתו. כאמור, ההשוואות אינן מדויקות במאה אחוז, ולמרבה המזל וסיעתא דשמיא עם תופעת הטבע הרצחנית־אסלאמיסטית יש לנו יותר דרכים להתמודד.
איך אמר לי השבוע ידיד נוצרי שגר בפלורידה, תוך שהוא נותן הוראות לבני ביתו להדביק עוד שכבת מסקינג טייפ על החלונות? אם מדינת ישראל הייתה ממוקמת בפלורידה, מזמן הייתה לנו כיפת ברזל נגד הוריקנים. אז הידיד הוא אוהב ישראל גדול ומעריץ של צה"ל אפילו יותר מיוסף חדאד, אבל כנראה שיש בדבריו משהו.
אין ספק שהמלחמה בטרור קשה ומאתגרת. אנחנו משלמים מחירים גבוהים ונוראים, והשנה האחרונה הייתה הקשה מכולן. דווקא בשל כך, אנחנו חייבים להרים את הראש ולראות מה קורה סביבנו. למעט מספר לא גדול של אנשים שאכן חי על הכדור הזה במקום שכולו שקט ושלווה שאפשר לקנא בו (לפחות עד שרואים את אחוזי ההתאבדות, בשלב מסוים זה מתחיל לשעמם), רוב האנושות חווה קשיים שקשה לנו אפילו לדמיין.
ההוריקנים בארה"ב מכוסים תקשורתית היטב, ואנחנו לפחות מודעים להם. שאר העולם סובל בשקט, ורוב הזמן מביט עלינו בקנאה. אז אולי צרת רבים היא נחמת שוטים, אבל בתקופה שבה אנחנו נמצאים – היא לפחות מהווה בשבילי גם נחמה אמיתית.
כמו שכתב כה יפה דן אלמגור בשירו על האנשים החיים דורות ארוכים לפתחו של הר הגעש: "אך הם דבקים למדרונות ההר, ומחכים אולי, אולי מחר. מקווים ליום שעוד יבוא, שבו ההר ישקוט מזעפו. ואז, על הבזלת השחורה, איך אז יוריק הדשא ויפרח, אחת ולתמיד".
