"אל תגלה לאמא, דרור". "רעות, בואי נחביא הכול מתחת למיטה שלך". "דרור, בוא נספר לאמא שאורי עשתה את זה, בסדר?"
אם יש משהו שאני לא מסוגלת לעמוד בפניו זה כשרעות (5.5) ודרור (4) עושים קואליציה נגד המשטר הרודני הקרוי אמא. כשאני באה לכעוס עליהם שפיזרו, שקרעו, ששברו, והם עומדים מולי בחיוכים כבושים, מנסים ביחד לשכנע אותי שזה פשוט היה ככה ושהרוח הפילה, אני לא מתאפקת, מתפוצצת מצחוק ומאושר, ומחליטה לחנך אותם בפעם אחרת.
מי שמכיר אותי עם הילדים יודע שאני אלופת הבעות הפנים. גם מול הילד החמוד והמצחיק ביותר אני מצליחה לשמור על ארשת זועפת כשצריך. אבל כשרעות לוחשת "דרור, נכון אמא לא מרשה לנו כלום בבית הזה?" ודרור, שלא יודע ללחוש, עונה לה "נכון! היא אף פעם כל החיים לא מרשה לנו כלום!", אני לא מסוגלת להוריד את החיוך שנמרח לי על הפנים.
יש משהו כובש, ממיס, ממלא לב, בלראות את הילדים שלך נאחזים אחד בשני, נעזרים אחד בשני ומצופפים שורות יחד, גם אם זה מולך. גם אם כל הקירות מלאים בטושים, למרות שכל כך ניסיתי להפחיד, הידיעה שהילדים שלי מסוגלים לעשות יד אחת מרגיעה אותי שבסוף הם יהיו בסדר.
בראש השנה הייתי אצל אמא בשילה, וזכיתי להתפלל עם הקהילה שבה גדלתי. כל כך חיכיתי לתפילות האלה, ומרגע שהגעתי לבית הכנסת כמעט לא הרמתי את העיניים, בטח שלא דיברתי. אבל בלי להסתכל ידעתי שהלב של כל עזרת הנשים פונה אליי, אל אמא, אל האחיות. בלי לגעת ידעתי שכולן מחבקות אותנו, מחזיקות לנו את היד ופוסעות איתנו בין מילות התפילה שקיבלו משמעות נוראה השנה.
ב"ונתנה תוקף" בקושי הצלחתי ללחוש את המילים שלפני שנה נשרו מפי תיאורטיות, תלושות, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. עזרת הנשים, החזן, הקהל – כולם בכו, שבורים ורועדים מכל מה שנחתם עלינו ביום כיפורים שעבר, ממה שעתיד להיחתם עלינו ביום כיפורים זה. וכשהגענו לשירת הפסוקים "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים… על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו'", הגוף רעד בבכי, והבכי היה גדול כל כך עד שהבנתי שהוא לא רק שלי. כל בית הכנסת בכה על הבן היקיר.
באותן תפילות הרגשתי שכדור אש של כאב וגעגוע פורץ ממני ומצטרף לאש הלוהטת שפרצה מאמא, מהאחיות שלי. הרגשתי איך כל בית הכנסת לוהט יחד איתנו. ובשיא הכאב והבכי, הרגשתי איך האש הזו פורצת למעלה בשאגה אדירה, מכלה כל צר ומשטין, ומבלי להתעכב לרגע, שורפת את דרכה עד כיסא הכבוד ושואגת שם את התפילה של כולנו.
זמן קצר לאחר שאחי אבינתן נחטף והמלחמה החלה, אמונה אחותי הקטנה זכתה לקבל הדרכה מהרב יצחק גינזבורג. הרב אמר לה: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים, תהיי צדיקה!"
באותה תפילת ראש השנה, יחד עם קהילת בית הכנסת, הרגשתי כוח אדיר שלא היה לי לוּ התפללתי לבד בבית. יש משהו עוצמתי וטהור בעמידה של ציבור יחד, כגוף אחד בלב אחד. ומול הכוח הזה, וכתשובה להדרכתו של הרב, עולה בי הפסוק: "ועמך כולם צדיקים".
דיברה תורה בלשון בני אדם, וכדי שנבין ולו במעט את עוצמת אהבתו האינסופית של ריבונו של עולם אלינו, לימדה אותנו לקרוא לו אבינו שבשמיים. אבא אוהב לראות את בניו אוהבים זה את זה, מצופפים שורות, תומכים ונאחזים אחד בשני. אבא אינו מסוגל שלא לחייך מאושר ולהבליג כשהוא רואה כיצד בניו נאמנים אחד לשני, סולחים אחד לשני.
כשאנחנו עומדים מול הקב"ה כעם, כולם יחד באמת, אנחנו צדיקים, אין בנו דופי. "כולך יפה רעייתי ומום איך בך". וכשצדיק גוזר, הקב"ה מקיים.
