התחנה הראשונה לפני שנה, וגם השבוע, הייתה עיריית שדרות. אז מצאתי שם, בחמ"ל העירוני, עשרות אנשי עירייה ואנשי צבא חדורי משימה, ובחוץ התרוצצו עשרות מתנדבים במתחם חלוקת מזון ענק. השבוע היה שם שקט. במסדרון פגשתי את ראש העיר הנמרץ אלון דוידי. שאלתי אותו כמה אחוזים מתושבי העיר שבו אליה, והוא ענה "105 אחוז. נולדו ילדים והתווספו משפחות חדשות". אחר כך סיפר בהתרגשות על טקס הזיכרון שהתקיים ערב קודם בעיר. בשני בצהריים נשמעו בשדרות אזעקות צבע אדום. כמה שעות לאחר מכן הגיעו 4,500 תושבים לטקס שנקרא "בגלל הרוח". דוידי הבטיח שם, כהרגלו, "שדרות גדולה יותר, צומחת ומשגשגת יותר". כשנכנס לתפקידו, לפני 11 שנים, היו בעיר 22 אלף תושבים. כיום מתגוררים בה 36 אלף תושבים, והבנייה נמשכת.
מהעירייה אני נוסע לבית המייסדים היפה של שדרות, שנחנך לפני שנה וחצי. הייתי פה לפני פסח, אבל עכשיו יש שם סרט חדש על אירועי שמחת תורה, והתושבים ממליצים לי לצפות. חן כהן, מנהלת אגף התיירות והמורשת של שדרות, מחכה לי שם. היא בת שדרות הנשואה לבן עפרה שמשרת עכשיו בלבנון. "בגלל שההתמודדות של שדרות לא התחילה ב־7 באוקטובר, היה לנו קל לחזור לכאן אחרי חמישה חודשים", היא אומרת. בית המייסדים מלא קבוצות מבקרים שיוצאות מכאן לסיורים, אבל כהן מבהירה: "אין לנו סיורים על 7 באוקטובר. יש לנו סיורי חוסן, סיורי מוזיקה וסיורים קולינריים. אנחנו לא מחביאים את 7 באוקטובר, אבל לא מתחילים משם את הסיפור של שדרות. יש פה כל כך הרבה חיים לשמוע ולראות, ואין סיבה שנתחיל מהסיפור של הטרור".
מבית המייסדים אנחנו צועדים ברגל לאתר ההנצחה החדש לנופלי ונרצחי 7 באוקטובר, שנחנך בערב הקודם. האתר נקרא "גן הגבורה והזיכרון", והוא ממוקם בדיוק במקום שבו פעלה עד לפני שנה תחנת המשטרה של שדרות. באותו בוקר נורא הפכה התחנה למוקד המתקפה העיקרי של עשרות המחבלים שחדרו לעיר. עשרה שוטרים נהרגו כאן. לפני שנה צפיתי כאן עם אלון דוידי בכלים ההנדסיים שנגסו במבנה ההרוס והמפויח. עכשיו עומדים כאן 18 עמודי בטון זקופי קומה, הנישאים לגובהה של התחנה שנהרסה, ובראשם אותיות המרכיבות יחד את המשפט "עם ישראל חי". כהן מסבירה שהאנדרטה נבנתה בהשראת דבריו של התנא רבי חנינא בן תרדיון, מעשרת הרוגי המלכות, שכאשר שרפו אותו הרומאים כשהוא עטוף בספר תורה, אמר לתלמידיו שהוא רואה "גווילים נשרפים ואותיות פורחות”. ציור קיר ענק של "אמן המיגוניות" אליסף מיארה, על הבניין הסמוך, מביע מסר דומה.
אתר ההנצחה המרשים, שעיצבה חברת "שלומית עצבה", תוכנן והוקם בתוך חמישה חודשים. הוא מנציח 72 אזרחים וחיילים שנהרגו ב־7 באוקטובר בשדרות, מתוכם 32 תושבי העיר. חלק מהאנדרטה נבנה משברי ההרס של תחנת המשטרה, בהשראת דברי הנביא ישעיהו: "הָאֹמֵר לִירוּשָׁלַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם".
מאתר ההנצחה אני ממשיך למרכז המסחרי הישן של שדרות. לפני שנה כמעט לא היו פה אנשים. השבוע המסעדה "פי־תסביך" הייתה עמוסה סועדים כמו בימים הטובים, הכבישים שקקו, והיה מאתגר למצוא חניה.
יום של שיבה
את סיור התקווה סיימתי בבית הכנסת "אש הבנים", שנחנך בשבוע שעבר בשכונה החדשה "שדרות בפארק". בית הכנסת המרשים מנציח שני קצינים בני דודים. עד 7 באוקטובר הוא היה אמור להנציח רק את רס"ן איתמר אלחרר ז"ל, שנהרג לפני כשנתיים בתאונה מבצעית. היום הוא מנציח גם את בן דודו סרן שילה כהן הי"ד, תושב שדרות שנפל לפני שנה בקרב על קיבוץ בארי. כהן, מפקד ביחידת שלדג, היה בחופשה בביתו. כששמע על האירועים הוא לקח מדים ונשק של אחיו, הצטרף לכוח של סיירת מטכ"ל וניהל לחימה עיקשת במחבלים עד שנהרג.
דמותו של שילה כהן נוכחת גם בפרויקט התיעוד "בין קירות זרים", מקבץ סרטים קצרים שהוקרן ביום רביעי בערב בהקרנת בכורה בסינמטק של שדרות. הסרטים, שהופקו על ידי בית הספר לקולנוע מעלה בשיתוף מרכז חוסן שדרות, עוקבים אחרי ארבעה מתושבי שדרות במהלך החודשים הארוכים שבהם שהו מחוץ לבתיהם, במלונות בירושלים. היוצרים, הלל ראטה וספיר רוקח, שוטטו במלונות במשך מספר ימים כדי לאתר תושבים שיביאו את סיפורה של העיר שפונתה. אחד התושבים הוא ישראל איבגי, בן 26, בן יחיד להוריו וחבר טוב של שילה כהן. איבגי משתף בטראומות הרבות שצבר במהלך השנים כתוצאה מירי הטילים. כילד הוא חווה פגיעה של פצמ"ר בחברו לגן. בהמשך כאב את מותה של אלה אבוקסיס, שנהרגה מפצמ"ר, ובמלחמה איבד את חברו הטוב שילה.
גם בפרויקט התיעוד אפשר למצוא את התקווה השדרותית. כל הגיבורים המתועדים בו שבים לגור בעיר, למרות כל הקשיים. שקד אלמליח מספרת שהבחירה לחזור לשדרות העמיקה את שורשיה בעיר. מיכל דדון, שבנערותה נפצעה מהקסאם שהרג את חברתה אלה אבוקסיס, חוזרת בגלל נחישותם של בעלה והילדים. דניס ביטון בכלל לא עזבה את העיר לאורך המלחמה ומסרבת להתרגש מהקסאמים, וישראל איבגי זוקף את השיבה לנפילת חברו שילה, ולאחוות התושבים של שדרות. "אני רואה חברים שלי שנשארו במרכז הארץ, והבדידות גומרת אותם", אומר איבגי.
יום הכיפורים הוא יום מחילה וכפרה, אך גם יום של שיבה הביתה. ביום הזה עבדים היו שבים לביתם בשנת היובל, ושדות היו חוזרים לבעליהם. שכירים שיצאו לפרנס וחכמים שגלו למקום תורה היו שבים בערב יום הכיפורים למשפחותיהם. אלפי תושבים בצפון ובדרום עדיין גולים מבתיהם. העיר שדרות יכולה לנסוך בהם את תקוות השיבה. 
