מדוע אנחנו עושים כפרות בערב יום הכיפורים? אני לא רואה במנהג הזה תלישה של גזר הדין מאדם מסוים והדבקתו ליצור אחר. אני רואה בכפרות משהו אחר לגמרי: הכרה בכך שבעולם יש דין.
העולם אינו רק עדן ענוג של פרחים מרהיבים ופרפרים מפזזים. בעולם הזה יש מוות ודם ואובדן. בעולם כזה, מי שמנסה להתכחש לחומרת הקיום ולעוצמת הדין, מי שחושב שהוא יכול להתבצר מפני הדם והאש מאחורי חומות תמימותו – עלול לגזור על עצמו אסון בעולם הרוח ובעולם החומר גם יחד.
בזמן הכפרות איננו מתפללים שיבולע המוות לנצח. גם תפילות כאלה יש לנו, והן מכוונות לאחרית הימים. בזמן הכפרות אנו מסתפקים בתפילה צנועה יותר: שהדין החמור ינותב למקום שבו הוא ראוי, למקום שיביא תועלת, ולא לדמם של החפים מפשע. אם אין ברירה ויש בעולם מוות – זה התרנגול ילך למיתה, וייאכל בידי עניים; אם צריך שיהיה בעולם אובדן – נאבד את הכסף, שילך לצדקה; ואנו נלך וניכנס לחיים טובים ולשלום. יש לנו גם רעיונות אחרים, על המקום שבו צריכים להתבטא בימים אלה בעולם מתוקן דם ואש ותמרות עשן.
לפני כל זה אנו נושאים תפילה קצרה. בשנים כתיקונן התפילה הזו היא משל, הרומז שכל בני האדם הם אסירים באפלת חייהם השטחיים. בשנים שאינן כתיקונן, כמו השנה הזו, התפילה הזו אינה משל אלא פשט גמור: "בני אדם יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני וברזל, יוציאם מחושך וצלמוות ומוסרותיהם ינתק". יהי רצון שביום הקדוש יחתום השם את חטופינו לחירות, ואת כולנו לישועה ולניצחון. ואז נודה לשם חסדו, ונפלאותיו לבני אדם.
