בדיוק לפני שנה עמדנו בתפילה ומיללנו את משמעות יום הדין: "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה". לא העלינו אז בדמיוננו שבתוך פחות משבועיים יהפכו המילים האלה למציאות מצמררת. רבים כל כך מתו שלא בקיצם הטבעי, במיתות משונות ונוראות.
טבח שמחת תורה העלה מחדש את שאלת ההשגחה הא־לוהית, שצפה במלוא העוצמה בעקבות השואה: איך ייתכן שא־לוהים מאפשר מעשי טבח איומים כל כך? ואם אינו אחראי להם אלא מאפשר לאדם למצות את בחירתו החופשית עד הקצה התחתון שלה, איזו משמעות יש לתפילה ולכל רעיון ההשגחה?
אולם האמת היא שחוויית השרירותיות הקיימת בעולם אינה סותרת את התפילה. אדרבה, היא היוצרת אותה. אילו העולם היה מתקיים על פי חוקיות ברורה של שכר ועונש, מספיק היה לקיים מצוות ולא היה צורך בתפילה. התפילה נועדה לבקוע את שערי השרירותיות, שהם־הם "טבע העולם", ולנסות לזכות בכל זאת בחסד א־לוהי. משום כך, השורות שאנחנו מתרגשים מהן במיוחד ב"נתנה תוקף", הן השורות המדברות על השרירותיות: "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו". אלה השורות המתעדות את המצב האנושי האמפירי, בעוד השורות הבאות אחר כך, "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", מבקשות להניח פלסטר דק על הפצע האופף את ישותנו, אבל אינן אלא טיפ אוטופי, שאינו משקף במאומה את המצב המוכר לנו.
בנקודה הזו נוהגים אנשים דתיים רבים לומר שכל הרעיון של א־לוהים הוא שאיננו יכולים להבין את התנהלותו. זו אולי תשובה טובה במישור הפילוסופי, אבל אין בה שום נחמה במובן הקיומי. איזה עניין אמור להיות לנו בא־לוהים שאין לנו מושג מה ה"היגיון" המניע את פעולותיו? זו דתיות ליבוביצ'יאנית במירעה, של א־לוהים כתובע נצחי ושרירותי, שאין בו טיפת נחמה לברואיו. א־לוהים שבא לידי ביטוי במשפט המקומם והנורא ביותר בתפילות יום כיפור: "אם אשמע קול אחר, אהפוך את העולם למים", אומר האל למלאכים המתלוננים ("זו תורה וזו שכרה?") על העינוי הנורא שעובר רבן שמעון בן גמליאל. אנשים דתיים מרבים לדבר על עצמם כ"עבדי השם", אבל בעצם כולנו – דתיים כחילונים – רוצים לראות את עצמנו כבניו. רוצים לראות אותו מתייחס אלינו כמו לאנשי נינווה, לא כמו לרבן שמעון בן גמליאל. ואיזה ילד רוצה לשמוע את אבא שלו אומר לו "למה? כי ככה בא לי!". כידוע, אפילו אברהם אבינו לא קיבל את דעתו של ליבוביץ', ותבע מא־לוהים עמידה בכללי מוסר המובנים לנפש האנושית: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"
המדע והאמונה שותפים בהתנגדות לשרירותיות ובחיפוש אחר סיבתיות, אבל זו של המדע נעצרת כמה שלבים לפני זו של האמונה. הסיבתיות המדעית מצליחה להגיע רק עד רגע הבריאה, שבתיאוריה הרווחת בימינו מכונה "המפץ הגדול". אבל היא לא מתיימרת בכלל להציג את השאלה המתבקשת: ואיך נוצר המפץ הגדול? איך נוצרה מלכתחילה אותה נקודה של מסת חומר אינסופית, ומה גרם לפיצוצה דווקא בנקודת זמן מסוימת? משום כך, גם המאמינים בנסיבתיות המדעית צריכים להניח את קיומו של איזה יסוד מסתורי בהוויה, שהוא זה שיצר את קיומה של אותה מסת חומר ואת פיצוצה.
והנה שיא הפרדוקס: האסונות הגדולים שקרו לעם היהודי הם הגורם החזק ביותר לפקפוק באמונה הדתית ובצדק הא־לוהי, אבל באותה מידה הם גם הגורם החזק ביותר לדבקות במסורת היהודית, גם ללא ממד האמונה. הרי אבותינו שנספו בשואה נרצחו על מזבח זהותם הייחודית ועל מזבח רצונם לדבוק בשלשלת הדורות היהודית. אם נעזוב את אותה זהות, הרי אנחנו הופכים בדיעבד את קורבנם לריק מתוכן, מיותר וחסר ערך.
הוא הדין גם בקורבנות 7 באוקטובר. זו הייתה המלחמה "היהודית" הראשונה בתולדות המדינה. לא רק שלראשונה טעמנו את טעמו של פוגרום יהודי קלאסי, ללא כוח המגן הישראלי, אלא שגם האויב שקם עלינו משבע זירות לא עשה זאת בשמו של סכסוך לאומי טריטוריאלי מודרני, כי אם בשמה של איבה דתית למי שמעזים לשלוט במקום שבו שלטו בעבר מאמיני האסלאם. אם נזנח את סממני הזהות היהודית, הרי גם קורבנם יהפוך בדיעבד לקורבן שווא.
