את יום כיפור תשפ"ה לעולם לא אשכח. לא כי הוא חל בעיצומה של מלחמה רבת חזיתות שנפתחה זמן קצר אחרי יום כיפור דאשתקד. ולא בגלל שבפעם הראשונה העברתי אותו בתל אביב, העיר שהחיבור בינה לבין קדושה הוא כמו בין בית מדרש לקזינו. וגם לא מהפחד להיתקל שוב בכאלו שהתפילה במרחב הציבורי מפריעה להם, אז עליהם להיות "שליחי הציבור" שמפריעים לתפילה.
את יום כיפור תשפ"ה לא אשכח בזכות הדקה ההיא, במניין בכיכר החטופים, בשעת הנעילה. שקול דממה דקה נשמע, דווקא באחד הרחובות הכי סואנים של העיר ללא הפסקה. ועל הדממה גברה יללת השופר, והדהדה ממגדלי הענק שהקיפו אותנו. ועמדנו קבוצה אחת, חלקנו עטופי טלית, חלקנו עטופי חולצת "bring them home". מכווצים, יראים ולוחשים תפילה. מי מהם שמאמין ומי מהם שסתם נדבק באמונה של זה שלצידו ופתאום מרגיש שיש מי ששומע.
והמחשבה היחידה שעברה לי בראש באותה דקה, היא האם דווקא כאן, במוקד אחת המחלוקות הקשות שידענו כחברה, הוכחנו לעצמנו, ולקדוש ברוך הוא, שיש לנו עוד תקווה? האם כאן התבצע התיקון למראה החורבן שנולד לפני שנה, לא רחוק משם, בכיכר דיזנגוף כשיהודים רבו, עם ידיים וקללות, דווקא ביום הכיפורים?
חששתי להגיע למניין שארגנו "צהר" יחד עם ישיבת אורות שאול, בהובלת הרב איתמר אלדר. בשונה מתפילות יום כיפור שניסה ארגון 'ראש יהודי' להקים, כאן לא היו מחאות ולא איומים לחבל בתפילה בהפרדה. מה שגרם לי לתהות שאולי בניסיון לקרב יהודים מכל הקצוות ליום המיוחד, הופלו המחיצות, תרתי משמע. אחרי שהובטח לי שהתפילה תתקיים בהפרדה, לפחות בחלקה, ושהבנתי שלא מדובר בניסיון לבחון את סייגי היהדות, דווקא ביום כיפור, אזרתי עוז והגעתי לתפילת הערבית.
הפרדה במלוא מובן המילה לא הייתה. גברים ונשים התחלקו בטבעיות בכיסאות, ובימת החזן הייתה הדבר היחיד שחצץ בניהם. בשורות האחרונות יותר, כבר התמקמו בנוחות זוגות, ובקצוות התגודדו סקרנים, נשים, גברים, ילדים ואפילו כלבים שהשתוקקו גם הם לקחת חלק. אבל אהבת החינם ששררה שם, יצרה אווירת תפילה חד פעמית, כזו שחודרת ישר לתוך הלב ומשאירה אותך ער, גם בשעה הקשה ביותר של הצום.
מה גרם לאווירה המיוחדת? לא בטוח אם היו אלו היו מתנדבי הארגון, בנים ובנות, שדאגו כל כמה דקות לעבור בין המתפללים החילוניים ולחסוך מהם את השאלה המביכה "איפה אנחנו עכשיו?" או אותו אדם שבאינסטינקט הוציא את הטלפון, אבל קולות התפילה הקפיצו אותו והוא מיהר להשיב אותו חזרה לכיס. או היו אלו שאגות ה'אמן' המשותפות שנאמרו אחרי הבקשה "אבינו מלכנו, למען טבוחים על יחודך, הרוגים על שם קדשך" וההד שליווה אותן, כאילו הטבוחים וההרוגים עונים יחד איתנו.
גם אם היה מי שהפגנת היהדות, בין הקאמרי לאופרה, הפריע לו בעין, ואפילו עוררה בו חשק להזיקו לפלג, הוא בוודאי לא יכול היה לעשות זאת אל מול אדם חילוני, כיפת 'צהר' עקומה לראשו, שזועק לראשונה בחייו בקול ניחר 'ה' הוא האלוקים' ומקבל עליו עול מלכות שמיים. קטנים כגדולים הבנו יחד, שהתפילה הזו עבורנו, היא חזרה בתשובה אחת גדולה. על מה שהיה אז בכיפור, על שנאת החינם שנולדה עוד בימי הרפורמה המשפטית, והצליחה להתנשא לגבהים שלא הכרנו. לכל מתפלל שמסתכל לצדדים היה אדם אחר ש'לא בא לו טוב בעין'. יש מי שהרים גבה למול כיסוי ראש, יש מי שהסבה את ראשה מול חולצה עם סיסמא חריפה נגד הממשלה. אבל את השיפוטיות השאירו כולם מאחור, יחד עם נעלי העור והבשמים. היינו כולנו נפשות שמתחננות למחילה, לריכוך הדין, לגזירות טובות, טובות יותר ממה שחווינו.
"הצלחנו", הריע הרב אלדר עם צאת הכוכבים, כשמשפחות החטופים מקיפות אותו מכל צד, עם עיניים דומעות, "הצלחנו להתפלל יחד, להתגבר על המחלוקות. אנחנו יכולים לעשות את זה. אני מקווה שריבונו של עולם ירחם עלינו בזכות זה".
האופוריה שדבקה בי באותה תפילה, ליוותה אותי הרבה אחרי לגימת הקפה המבורכת שאחרי ההבדלה. היא התנדפה מעט כשפתחתי את הטלפון וראיתי את אותו אדם שבחר להתהלך עם ארטיק בעזרת הנשים של התפילה בגן מאיר, גם היא תפילה משותפת של חילונים, מסורתיים ודתיים. היא כמעט פגה לגמרי כשלמולי ראיתי אנשים אוחזי דגלי ישראל בדרך לחסום את איילון דרום ולהבעיר מדורות, כמדי מוצ"ש. אבל עדיין היא הייתה מספיק חזקה כדי להישאר, כדי לקנן בי ובתקווה גם בכל מי שנכח איתי בכיכר, תקווה שאנחנו יכולים גם אחרת ואולי אפילו יכולים להעביר את רוע הגזירה.
