אחד התסכולים שמלווה ישראלים רבים בשנה האחרונה, נובע מהעמקת השסע הפנימי דווקא בימים אלו. "כאילו לא למדנו כלום", הם מנידים בראשם, ותוהים לאן נעלמה היכולת המופלאה שתמיד היינו בטוחים שיש לנו – התלכדות בשעת צרה. אכן, קשה שלא לכאוב את פתיחתו המחודשת של הפצע המדמם הזה. התסכול מתעצם כאשר אפילו המלחמה עצמה, ונושאים שאמורים היו להיות בלב הקונצנזוס, כמו גורל החטופים, הופכים לסלעי מחלוקת פוליטית. אך במלאת שנה לטבח צריך גם לומר שדווקא האמוציות הקשות העולות מתוך העימות הפנימי הזה, מכל הצדדים, מעניקות סיבה לאופטימיות.
כל יועץ נישואין מתחיל יודע לומר למטופליו שעצם קיומם של עימותים ומריבות בין בני זוג איננו סיבה לדאגה. במידה מסוימת זה בדיוק להפך. כל עוד בני הזוג רבים אחד עם השני, מתרגזים, נאבקים, הדבר מעיד על כך שעוד אכפת להם זה מזו וזו מזה. הם עוד מרגישים שלקשר ביניהם ישנה משמעות, ודווקא בשל כך הם ממשיכים להתעמת על מה שמפריע להם. הרגע המדאיג מגיע כאשר בני הזוג חדלים לריב. השכנים עשויים לחשוב שירידת מפלס הצעקות הבוקעות מדירתם מעיד על שיפור במצב הזוגיות שלהם, אך המציאות שונה לחלוטין. לא יונת שלום החליפה את המצה והמריבה, אלא האדישות. מהרגע הזה, שבו הזעם הופך לשוויון נפש, הרבה יותר קשה להשתקם.
גם העימות הלוהט בין חלקי החברה הישראלית הוא בראש ובראשונה עדות לכך שעוד אכפת לנו זה מזה. שעוד לא התייאשנו מלבנות פה, בארץ חמדת אבות, מדינה יהודית אחת שבמסגרתה תתגשמנה כל התקוות, של כל חלקי החברה הישראלית. אף שהמימוש של הרצון הזה קשה מאוד, והתקוות של כל קבוצה מתנגשות לעיתים חזיתית עם תקוותיהם של אחרים, העובדה שאיננו אדישים זה לזה, שאנחנו עוד יוצאים לרחובות וממשיכים להתכתש במרחב הווירטואלי, מעידה על תחושת אחריות לקיומו של הביחד הלאומי, גם אם הרטוריקה מקצינה והולכת.
קשה לשאוב נחמה ממציאות כה קשה ומסוכסכת, אך החלופה, שבה כל אחד משבטי החברה הישראלית יתכנס באופן בלעדי לתוך עצמו, תוך ויתור על שאיפותיו לקבוע את סדר היום הלאומי, מסוכנת לעתידנו הרבה יותר. מי ייתן ומתוך התקווה הזו תצמח לכולנו מעט נחמה, וניזכר בימים שבהם ידענו לא רק לריב, אלא גם לפתור את המחלוקות שבינינו בלי לשבור את הכלים.
