בעיצומו של השבוע שבו התרחשו מתקפת הביפרים ומתקפת מכשירי הקשר, המיוחסות לישראל, שאל אותי חבר יקר את שאלת בית ישראל כולו: איך זה יכול להיות? כיצד קורה ששירותי מודיעין כה מבריקים, היודעים להוציא לפועל מבצעים ברמה שקשה אפילו לדמיין, נכשלו כישלון חרוץ רק לפני שנה במתן התרעה על מתקפת שמחת תורה? האם המודיעין הישראלי הוא מהטובים בעולם או מהגרועים?
זו אינה הפעם הראשונה שבה מתעוררת שאלה שכזאת. היא עלתה במלוא עוזה עוד בתקופת מלחמת יום הכיפורים, לפני 51 שנה. כבר אז נודע המודיעין הישראלי ביכולותיו המרשימות מאוד, אך אלו לא עמדו לו ביום פקודה, או לפחות עמדו מאוחר מדי, כשכבר אי אפשר היה לבלום את המזימה המצרית־סורית.
אז מה מגיע למודיעין הישראלי, צל"ש או טר"ש? המענה לסוגיה הזו נעוץ בהבנה מעט יותר מעמיקה של מה שמכונה "מודיעין". מקובל לומר שתפקידו של המודיעין הוא איסוף מידע על האויב, לצד ניתוח והערכה של המידע הזה עבור הדרג המבצעי והדרג המדיני, אך ההגדרה הזו כוללת בתוכה סוגים שונים מאוד של מודיעין.
סוג אחד של מודיעין, שתופס נתח מרכזי בעבודתם של הגופים השונים העוסקים בכך, הוא מודיעין מטרות. מדובר באיסוף מידע ממוקד על מטרות־איכות, כדי שביום פקודה ניתן יהיה להסב לאויב נזק משמעותי וכואב. מטרת־איכות יכולה להיות מפקד בכיר, מתקן צבאי, תשתית אזרחית קריטית וכדומה. גם מבצע דמיוני כדוגמת פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר המיוחס כאמור לישראל, הוא בסופו של דבר חלק מעולם מודיעין המטרות, משום שמטרתו היא לאפשר פגיעה במטרות איכות רבות ככל האפשר בו זמנית.
סוג נוסף, שונה מאוד, הוא מודיעין התרעתי. מטרת המודיעין הזה היא להציף את הגורמים הרלוונטיים במידע על האיומים המרכזיים הנשקפים למדינה, להעריך את הסיכויים לפריצת מלחמה בטווח הזמן הקצר והבינוני, ולתת בזמן אמת התרעה מפני מתקפה של האויב. המודיעין הזה נחוץ מאוד, ולעיתים ניתן להגיע בו להישגים משמעותיים, אך ברגע האמת הוא בעיקר מועד לכישלון. מדוע? מפני שבניגוד למודיעין מטרות, מודיעין התרעתי דורש רמה גבוהה של ניתוח מידע, ויכולת להפריד באופן קבוע בין מידע רלוונטי משמעותי, ובין מידע "זבל" חסר משמעות ואפילו מטעה.
כל מערכת מודיעינית איכותית מוצפת בכמות עצומה של מידע, שחלקים גדולים ממנו הם חסרי משמעות. באופן אבסורדי, ככל שמערכת המודיעין איכותית יותר, כך היא מוצפת בכמות מידע גדולה יותר, מה שמקשה עליה לבצע את ההפרדה. ניתוח לאחור של כשלי מודיעין מהעבר, הן בישראל והן ברחבי העולם, מלמד שכמעט תמיד היה בידי גורמי האיסוף מידע על תוכניות האויב, אך מי שהופקדו על המחקר וההערכה התקשו לברור את המוץ מן התבן. מי שאחראי על מתן הערכת המודיעין לא הבין מה מתוך המידע שבידיו הוא אותה "ידיעת זהב" שכולם מחפשים, ועל כן לא הוציא את ההתרעה הנדרשת בעוד מועד.
לכשל הבלתי נמנע הזה מצטרפת פעמים רבות גם תסמונת זאב־זאב. נניח שהמודיעין עושה את תפקידו, ומצליח להביא את ידיעת הזהב על מתקפה שהאויב מבקש להוציא לפועל. ההתרעה יוצאת בזמן, וכוחותינו נערכים ומעלים כוננות. אלא שהצד השני, שגם הוא אינו מורכב מחדלי אישים, הבחין בהיערכות ודחה את תוכניותיו למועד אחר. מה יסיקו במקרה כזה קובעי המדיניות? הם עשויים להגיע למסקנה שהמודיעין ביצע את תפקידו והביא לסיכול מזימות האויב, אך האפשרות הסבירה יותר היא שהם יחשדו שההתרעה שניתנה להם הייתה מוגזמת או שגויה. אחרי הפעם השלישית שבה העלאת כוננות תסתיים בלא כלום, איש לא ייקח ברצינות את התרעות המודיעין. אכן, מקרה קלאסי של סיפור הרועה והזאבים, רק שכאן כל ההתרעות היו נכונות ומדויקות. האפקט המצנן עלול לחול גם על אנשי המודיעין עצמם, שבפעם הבאה יחששו להתריע מפני מתקפה, מחשש ששוב יתבדו.
מהכשלים הללו, ומבעיות מבניות נוספות, סובלת בהכרח כל מערכת מודיעין התרעתי. ממילא אסור למקבלי ההחלטות להניח שברגע האמת יוכל המודיעין לספק התרעה מפני כל מתקפה משמעותית. גם מערך מודיעין איכותי לעילא, אשר יושקעו בו משאבי עתק ויגיע להישגים דמיוניים בעולם מודיעין המטרות, ייכשל באחד הימים מול אתגר ההתרעה. ומאחר שמחיר הכישלון הזה כבד מאוד, מדיניות ההגנה חייבת להתבסס על ההנחה שברגע האמת לא נדע מראש על מתקפה ממשמשת ובאה.
את המחדל המודיעיני שהביא לאסון אשתקד חובה לתחקר לעומק. הצמרת הביטחונית הייתה אמורה לקבל התרעה לקראת מתקפת חמאס, וזו לא הגיעה. אך מי שמביט על האירוע הזה כעל כישלון מודיעיני בלבד, מחמיץ חלק משמעותי מהתמונה. מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי כשלו גם הם כשלא הבינו את מגבלות המודיעין, ולא הורו על כוננות משמעותית למתקפה גם ללא התרעה. נכון, יש מחיר לכוננות דרוכה בכל עת עם כוחות משמעותיים בגבולות. יש מחיר כלכלי, מחיר מורלי (קשה לעמוד בפני הפיתוי לשחרר כמה שיותר חיילים לחגוג את החג עם בני משפחתם) ולעיתים מחיר מבצעי (לנוכח הקושי הקיים להחזיק דריכות גבוהה לאורך זמן). אך מחירה של האלטרנטיבה, הסתמכות מלאה על התרעה מודיעינית שתגיע בזמן ותאפשר לסכל את תוכניותיו של האויב, כבד פי כמה.
לפיכך, אחת הקונספציות המרכזיות שאותן יש לשרש כחלק מהפקת לקחי המלחמה הנוכחית, היא האמון המוגזם בכוחו של המודיעין. העובדה שהלקח הזה לא נלמד אחרי מלחמת יום הכיפורים הביאה אותנו אל האסון הנורא של שמחת תורה.
