האירוע הציבורי בד' אייר נקבע לזכרם של למעלה מ־600 חללי היישוב היהודי במהלך "המרד הערבי" שפרץ ב־1936. על פי הבלוג של פרופ' רפי מן ("הערות שוליים להיסטוריה"), הכוונה המקורית הייתה לקיים את יום הזיכרון בכ"ז בניסן, התאריך שבו החלו ההתקפות הערביות, אולם בעקבות הערות של שומרי המסורת על כך שאסור להספיד בניסן, נקבע תאריך חלופי.
כן, כ"ז בניסן, שהפך לימים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, וד' באייר שהפך ליום הזיכרון לחללי צה"ל, וכל זה ב־1940, לפני שהיישוב היהודי היה מודע למאורעות השואה, ובוודאי שלפני נפילת גוש עציון. אבל מה שמעניין אפילו יותר הוא בחירת השם: לא "יום הזיכרון למאורעות" או "לנופלים", כי אם "יום זיכרון גבורה". זוכרים את הגבורה.
באופן דומה, כמעט שני עשורים לאחר מכן, כשזכר השואה הוכנס לספר החוקים הישראלי, שמו של היום נקבע כ"יום הזיכרון לשואה ולגבורה". לא רק השואה אלא גם הגבורה. לאורך השנים ההחלטה הזו עוררה לא מעט ביקורת. אחת הטענות הייתה שמדובר בניסיון של שלטון מפא"י לטשטש את זכר השואה ולהעלים את "היהודי הגלותי". הגבורה המקורית שאליה התכוונו המחוקקים התייחסה למרידות בגטאות, ובראשם המרד בגטו ורשה שהתרחש בחודש ניסן. המרידות הללו בהחלט ביטאו אומץ בלתי נתפס, אבל צריך לומר בכנות שהן היו טיפה בים המוות הנורא של ששת המיליונים. עם חילופי הדורות זכתה ה"גבורה" לפרשנות מחודשת, של גבורת השורדים וגבורת הנרצחים ששמרו על צלם אנוש. ועדיין, יש משהו מוזר בהחלטה לכלול את הגבורה ביום השואה. או כך לפחות היה נדמה עד לפני שנה.
בשמחת תורה שעבר התחולל בישראל מעשה הטבח הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה. בימים שלאחריו עם ישראל נחשף למעשי הזוועות שהתחוללו שם, אולם כעבור זמן לא רב החלו להתפרסם גם מעשי הגבורה ההרואיים שהתרחשו באותו יום נורא. כלי התקשורת והרשתות החברתיות הוצפו בסיפורים על גיבורים כמו ענר שפירא, אלחנן קלמנזון ועוד רבים רבים שפעלו באומץ ולעיתים שילמו בחייהם.
וזה לא נגמר שם. דור הגבורה הפגין את יכולותיו גם בלחימה בדרום ובצפון. סיפורי הפצועים והנופלים חשפו בפנינו שוב ושוב את האומץ הנשגב של לוחמינו. בחודשי המלחמה פגשנו גם את גבורת המשפחות השכולות. דמויות שאופן ההתמודדות שלהן עם האסון הפרטי, מהווה דוגמה ומופת עבור כולנו בהתמודדות מול האסון הלאומי.
הגבורה הועלתה שוב ושוב – בגיליונות מיוחדים כמו זה שפרסמנו במקור ראשון שבועות ספורים אחרי האסון, בתוכניות טלוויזיה, בנאומים ובטקסים, ובעוד ועוד ספרי גבורה שראו אור.
בהתחלה, אם להודות על האמת, היה נדמה לי שיש בזה משהו מוזר. כל כך הרבה אנשים נרצחו ונחטפו, הלב שבור, ואנחנו מדברים על גבורה. במחשבה נוספת הבנתי שאולי זו בדיוק הנקודה. היישוב היהודי בשנות הארבעים לא היה זקוק ליום מיוחד לזכור את הנופלים. את האיום על קיומו הוא הרגיש בכל רגע. דור הקמת המדינה לא זכר את השואה יום בשנה, היא הייתה צרובה בבשרו ובנפשו באופן המילולי ביותר. גם אנחנו לא זקוקים ליום מיוחד כדי לזכור את הכאב. צער הנופלים והחטופים פוגש אותנו בכל מילה ובכל מעשה, מהבוקר ועד חלומות הלילה.
ימי הזיכרון חשובים כי הם נדרשים לדורות הבאים. מה שהיישוב היהודי הצעיר היה צריך, מה שהדור שאחרי השואה הזדקק לו, הוא בדיוק מה שמחזק אותנו היום – זיכרון סיפורי הגבורה. כפי שהדורות האחרונים בארץ ישראל הבינו באינסטינקט בריא, תהליך התקומה של עם עובר דרך הבלטת הגבורה שהייתה בתוך כל אסון נורא. זה מה שנושא אותנו קדימה ונותן לנו כוח ותקווה להמשך המאבק על עתיד העם היהודי.
