לפני פטירתו, מברך משה את השבטים בשירה המזכירה את ברכת יעקב לבניו במצרים. יעקב הקדיש ברכות יתירות לשבטי יהודה ויוסף ואילו משה שם דגש על שבטי לוי ויוסף. ניתן לשער ששינוי זה חל בהתאם להנהגה המתחדשת: אלעזר הכהן ויהושע בן נון משבט יוסף.
אך מהו הפשר של סדר הברכות? קל לזהות שסדר הברכות איננו לפי סדר הילדים במשפחת יעקב. מה אם כן עומד ברקע שלהן?
מתוכן הברכות ניתן לקבל את הרושם שמשה מכיר את הטופוגרפיה של ארץ הקודש, ארץ בה הוא לא הלך מעולם. הוא מדבר על שפע האדמה של אפרים ומנשה, שפע ימים לזבולון אשר טובל בשמן רגלו, ועוד.
נראה שסדר הברכות מבוסס על היכרות זו עם הארץ. הפתיחה היא בראובן הבכור, אבל יהודה מוקדם לשבט לוי ושבט שמעון אינו מוזכר אלא ברמיזה בתוככי נחלת יהודה: "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה'". בנימין מוקדם לשבטי אפרים ומנשה, וגד, בנה של זלפה, מוקדם לבני השפחות. מכאן מתגלה שהתמונה שדרכה משה מברך אינה כרונולוגיה משפחתית אלא החלוקה הגיאוגרפית העתידית של הנחלות, מדרום לצפון.
משה פותח עם ראובן שבעבר הירדן המזרחי, כשבמקביל אליו, בצד הדרום-המערבי, נמצא שבט יהודה המתמודד עם אויבים בדרום. שניהם זקוקים לסיוע ("יחי ראובן ואל ימות"; "ועזר מצריו תהיה"). אחריהם ברכת שבט לוי, שאין לו נחלה אבל הוא כרוך עם שבט בנימין שהוקדם לשבטי יוסף בשל מיקומו הגיאוגרפי – צפונית ליהודה ודרומית לאפרים. משה רומז בדבריו לבנימין למקדש שיהיה בנחלתו "ידיד ה' ישכון עליו לבטח", ומרמז לעבודת הלויים והכהנים. שבטי יוסף זוכים לאחר מכן לברכה מכובדת – שפע כלכלי, כוח מחץ צבאי, בכורה, ברכת האדמה ועוד – וזאת בשל היותם שבטים גדולים ומבוססים, השולטים על אזור השומרון וההר, שעתיד להיות מרכז ולב הארץ.
משם משה ממשיך צפונה, אל שבטי זבולון ויששכר, אזור עמק יזרעאל והתבור של היום, ומשם הוא פונה מזרחה לנחלת גד הנמצאת בגלעד. משם הוא עובר אל שבטי הצפון, לפי הסדר הגיאוגרפי המאוחר יחסית מימי השופטים – דן שהתנחל בצפון לאחר שעבר מנחלתו הייעודית בגוש דן של היום, ושבטי נפתלי ואשר בצד מערב.
לאחר סיום הברכות משה עולה על ההר ורואה את כל הארץ, הפעם מצפון עד לנגב בדרום. מה הרוויח משה מראייה זו? והרי ניכר שהוא הכיר את מאפייני הנחלות השונות?
יתכן שהברכות שנאמרו כשירה לא באו מידע מקדים אלא מתוך השראה. משה שר את הברכות, הרחיב אצל אחד וקיצר אצל השני. הוא היה כלי לברכה, שנבעה ממנו והתגלתה דרך השירה. גם בעבר, כשיצחק רצה לברך את עשיו הוא עשה זאת על בסיס ציד מהשדה כדי לקבל השראה. בלעם לא היה יכול סתם לקלל את ישראל אלא היה זקוק לחפש מקום, שיוליד בו השראה.
גם משה בירך את ישראל בשירה, בעקבות השראה שקיבל. אך כעת, עם סיומה, הוא עולה אל ההר כדי לאשרר את ברכותיו ולראות כיצד השירה עתידה להתגשם במציאות. כך הוא יבין, מדוע הוא בירך כל שבט בברכה שיועדה לו.
משה סוקר את הנחלות מצפון ויורד לדרום הרחוק ורק לבסוף, בתמונה האחרונה, הוא חוזר להתמקד בקרוב אליו, בקעת יריחו, המקום בו תתחיל הכניסה לארץ. משה רבינו, גדול הנביאים זוכה בסוף ימיו לראות כיצד שירת הברכה מתגלה במציאות, מחוברת לממשות.
מסע לתיקון האדמה
ממבט רחב יותר אפשר להציע שהמסע האנושי בתורה נע מתנועה והליכה חסרת מקום וקרקע לבניית עם הזוכה בארץ ואדמה: "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש". סיום המסע בתורה מתעד את הרגע שלפני מימוש התיקון, שהחל בסיפור הבריאה לאחר חטא האדם והאדמה.
הגירוש מגן עדן וקללת 'ארורה האדמה', הביאו לכך שהגילוי האלוהי התרחש בנוודות: "קול אלוהים מתהלך בגן". לכן חנוך הזוכה לקרבת אלוהים, נעלם: "ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו". לאחר מכן, נח מוצא חן בעיני ה' כצדיק מהלך: "את האלוהים התהלך נוח". יכולתו להתהלך מלמדת על קרבתו. לעומת זאת, חיבור יתר לאדמה ולקרקע מסמן זרות ויוהרה חטא. השונות בין קין הרוצח להבל משקפת זאת היטב: "ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה".
סיפורו של אברהם אינו נפתח במעלתו אלא במסע של אביו תרח עם שני צאצאיו הפחות מוצלחים, אברהם שאשתו עקרה ולוט שהתייתם, לכנען. משנה מקום משנה מזל, והם יצאו מאור כשדים, לארץ כנען, ארץ העבדים, ארץ הלא מוצלחים. תרח נשאר באמצע הדרך, אך אברהם שהתרגל לנדידה שמע את הקריאה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הצו האלוהי הראשון לאברהם אבינו היה בקשה לנוע, להתחיל לנדוד, להיות רועה צאן. ואמנם, הוא ובנו יצחק ונכדו יעקב ובניו, נעים ונדים בארץ כנען ואם כבר קונים קרקע אזי זוהי אחוזת קבר.
תיקון הארץ, תיקון האדמה, החל בספר בראשית במתכונת של תנועה והליכה. גלות ארם ואז גלות מצרים, מסע במדבר. היכולת לקבל תורה המחוברת לאדמה ולחזור ולחבר בין חלום למציאות, בין שמים לארץ, מביא את התורה לסיים את הסיפור בשירת משה לעם בערבות מואב, על נחלת האדמה, שירה ההופכת להיות מציאות. ההמתנה עם סיפור הנחלה עצמו, השארתו לספרי הנביאים הבאים, מאפשרות לסיים את התורה רגע לפני שיסתיים המסע לאדמה, ולאחר מכן להתחיל הכל שוב מבראשית.
אנו מפרסמים השבוע את המאמר על פרשת וזאת הברכה, שתיקרא בשמחת תורה; בשבוע הבא, בגיליון שיחולק בערב שמחת תורה, נפרסם את המאמר על פרשת בראשית.
אנחנו נפרדים בתודה מהרב נתנאל לדרברג, שעיוניו ליוו אותנו בחומש דברים. ומקדמים בברכה את הרבנית בת שבע סמט (מרצבך), רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עז ומלמדת במת"ן ירושלים, שעיוניה ילוו אותנו במהלך ספר בראשית
